0:00
עדיין לא סיימנו את מעשה אהרן והעגל, והתורה ממשיכה.
>> כן, עכשיו באה עתו של משה לשאול את אהרן מדוע עשה מה שעשה.
"ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה
גדולה: "ויאמר אהרן אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא".
>> זה לא יפה, זה ממש לא יפה, אהרן בעצם מאשים את העם שזה עם חוטא.
>> כן, כבר ממעשי גן עדן אנחנו יודעים שכל אחד מגלגל את האחריות אל מישהו אחר.
>> כן, אבל לא כך פועל מנהיג.
>> כן. אגב, הגרסה כאן היא "כי ברע הוא",
ובנוסח שומרון של התורה "כי פרוע הוא" וזה משתלב יפה בהמשך.
"ויאמרו לי עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו "כי זה משה האיש אשר
העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו: "ואומר להם למי
זהב התפרקו ויתנו לי ואשלכהו באש "ויצא העגל הזה".
כלומר, אני לא התכוונתי שיצא עגל, זה מה שיצא.
>> כן, אהרן פה גם כן מטיל את האשמה על העם, וגם אומר זרקתי זהב לאש וזה מה שקרה, נכון?
>> כן. פלא פלאים כן.
>> אגב, שוב התרגום שמתקשה בעניין.
"ואומר להם למי יש זהב והתפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש "ויבוא השטן
בתוכו ותצא ממנו צורת העגל הזאת." כל הזמן אתה יכול למצוא אשמים אחרים, במקרה זה השטן.
השטן הוא זה שאשם בדברים עצמם.
איזה ניסיונות פתטיים לפעמים להוציא את אהרן פחות או יותר,
מן החטא הנורא הזה בצורה יותר חיובית.
אגב המשך הסיפור.
>> "וירא משה את העם כי פרוע הוא" והוא מה שאמרתי קודם לעניין ברע, פרוע.
"כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם:" >> זה לא הבנתי
>> "ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי
ויאספו אליו כל בני לוי: "ויאמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל
שימו איש חרבו "על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה
"והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו "ויעשו בני
לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת "אלפי איש".
כלומר, מצד אחד ראינו את משה המפלל בעד העם וכולי, ומצד שני, בכל זאת אי אפשר
לתת לחטא נורא שכזה לעבור כאילו לא קרה דבר ולכן יש לנו פה טבח לא קטן.
>> בוא נאמר משהו על הביטוי "מי לה' אליי" שהוא מאוד מקובל בהקשרים רבים הפסיקתא רבתי
שהיא אחד החיבורים שעוד נעסוק במדרש הזה משום שהוא עושה קשרים בין משה לבין אליהו,
שזו הפגישה הבאה, ובינתיים בוא רק נראה מה הוא מדבר על 'iii' בין השניים.
משה, אומר המדרש, "כינס את ישראל להר סיני "ואליהו כינסם להר הכרמל",
במעמד הידוע של המלחמה בנביאי הבעל והאשרה.
"משה ביער עובדי עבודה זרה "שימו איש חרבו על יריכו" "ואליהו ביער
עבודה זרה ותפש נביאי הבעל ושחטם, משה קנאי", במה?
"מי לה' אלי" "ואליהו קנאי", במה?
"ויאמר אליהו לכל העם גשו נא אלי".
המילה אליי שמופיע בשני המקומות, מספיקה למדרש לראות גם במילים "גשו נא אליי"
את אותה קנאות של "מי לה' אליי", כי באמת הביטוי "מי לה' אליי" נתפס
במשך הזמן כביטוי בוטה של אדם שקורא לאחרים להצטרף אליו למעשה של קנאות.
>> כמובן קנאותו של אליהו דווקא באה לידי ביטוי לא בפרק י"ח שבמלכים א',
אלא בפרק י"ט כאשר הוא יבוא לחורב שוב, דווקא לחורב, ושם יאמר "קנוא קינאתי".
>> נכון, אבל בכל מקרה חשבנו את זה בגלל שהדמיון של המילה אליי-אליי,
וגם כפרומו לפעם הבאה שנדבר על זיקות בין משה לדמויות כמשה.
והנה גולשים מבחינה היסטורית רחוק מאוד מן המקרא אל תקופת החשמונאים,
ואל המסורת המאוד ידועה, כולם לומדים אותה לקראת חנוכה.
על מתתיהו שהורג את מי שזבח חזיר במודיעין.
>> וכולנו בטוחים שמתתיהו אמר "מי לה' אליי" כן.
>> ובכן לפי ספר חשמונאים הראשון, שהוא ספר מאותה תקופה
"וירוץ מתתיהו ויקנא "ויזבחהו", הוא הורג את האיש הזה על הבמה,
"ויקנא לתורה כאשר עשה פינחס לזמרי בן סלוא" חזרה לבמדבר פרק כ"ה.
>> "ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמור: "כל המקנא לתורה העומד
בברית ילך אחרי!" ואין כאן את הביטוי של "מי לה' אליי".
אבל בעיבוד ימי ביניימי, חיבור של יוסיפון שהתחבר כנראה באיטליה במאה ה-10
ונקרא יוסיפון כי יש בו עיבוד עברי של קטעים מיוסף בן מתתיהו מספר כך
"וישלח מתתיהו את יהודה בנו בכל ערי יהודה בסתר לאמור: "מי בכם עמי ומי לה' אלי".
מכאן בא לתרבות שלנו הביטוי "מי לה' אלי".
לא רק במקרא אלא גם בסיפורי חנוכה, ובכלל בכל מני הקשרים חלקם לגמרי לא צפויים.
הנה מתתיהו בסיפור של דורה, הורג את מקריב החזיר.
הנה מצאנו דוגמא אחת מפשקוויל,
פשקוויל מבית שמש כאשר אנשי בית שמש, "מי לה' אלי" באותיות ענק,
"יוצאים היום" פרשת השבוע זה "כי תצא למלחמה", הולכים להילחם "בראשות מרנן ורבנן
גדולי התורה להגן בגופינו במסירות נפש" על איזה בית קברות שעומדים לקבור בבית שמש,
ומי שיגלגל את "מי לה' אליי" יראה עד כמה הביטוי הזה משמש הרבה כביטוי לקנאות
שצריך להילחם עליה אף גם מסירות נפש, והכול בזכות הדברים שהוא אומר.
>> וזה מטעם הוועד להגנת קברי ישראל.
כמובן.
וסוף הסיפור.
>> "ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם "אתם חטאתם חטאה גדולה ועתה
אעלה אל ה' "אולי אכפרה בעד חטאתכם", אין בטחון, אבל אני את שלי אעשה.
"וישב משה אל ה' ויאמר אנא חטא העם הזה חטאה
גדולה "ויעשו להם אלוהי זהב: ועתה אם תשא
חטאתם "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת:".
ספרך אשר כתבת זהו ספר החיים.
כלומר, דרך אחרת לומר אם אינך סולח לעם הרוג אותי, אין לי חיים בלא העם הזה.
זה משפט מקוטע, נכון, "ועתה אם תשא חטאתם" >> טוב הדבר.
>> "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת:" את הספר הזה כדאי להזכיר,
טקסט מאוד ידוע מהתלמוד הבבלי שמתקשר לעשרת ימי תשובה.
"אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחין בראש השנה,
אחד של רשעים גמורין "ואחד של צדיקים גמורין,
ואחר של בינוניים." שם רושמים כל אחד על פי התנהגותו.
"צדיקים גמורין- נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים", לאלתר- על המקום או מיד.
"רשעים גמורין- נכתבין ונחתמין לאלתר", מיד, "למיתה, בינוניים" רוב בני האדם,
"תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים." ועל כן המשפט של
"בראש השנה יכתבו "וביום צום כיפור יחתמו", וה-10 ימים האלה הם אפשרות לתקן.
אז אלה 3 ספרים, אחד של צדיקים וכולי וכולי.
אבל "רב נחמן בר יצחק אמר מהכא:" פסוק הבא דברי משה: "ואם
אין מחני נא מספרך אשר כתבת "מחני נא"- זה ספרן של רשעים,
שאותם מוחים מעל פני האדמה "מספרך"- ספרו של אלוהים, זה ספרם של צדיקים.
"אשר כתבת"- זה ספרם של בינוניים, שרק נכתבו ועדיין לא נחתמו.
זה אומנם המדרש קצת מאולץ, אבל הוא חוזר לנקודה הזו של הספרים ומשתמש בדברי משה
"מחני נא מספרך אשר כתבת" כדי ללמד על אותם
ספרים שמשה ביקש להימחה מהם אם לא יסלח אלוהים לעם.
כי למעשה, אמר שמואל "מלמד שמסר עצמו למיתה עליהם שנאמר "ואם אין מחני נא מספרך".
זה פשוטו של דהכא, אבל באמת משה היה מוכן למות ובלבד שהעם הזה לא יפגע.
גדולתו של מנהיג.
והנה, כמו שראינו כמה פעמים, סיפור העגל חוזר שוב בספר דברים אלא הפעם
בכמה שינויים שנסתכל בהם ונראה מה עושה משה עצמו שמספר בספר דברים את ההיסטוריה הזאת.
>> וכאן בלי כחל וסרק "ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו "ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההוא".
>> התאנף, כלומר כעס.
>> כעס מאוד.
והיה מוכן להורגו, ושוב, מי הציל את אהרון?
היה זה משה בתפילתו.
"ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש "ואכות
אותו טחון היטב עד אשר דק לעפר "ואשלך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר".
אם שאלתם קודם בשמות ל"ב מים, מנין היו לו למשה.
הרי לכם נחל והרי לכם מים.
"ואתפלל אל ה' ואומר אדוני ה' אל תשחת עמך ונחלתך "אשר
פדית בגדלך אשר הוצאת ממצרים ביד חזקה: "זכור לעבדיך
לאברהם ליצחק וליעקב אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו
ואל חטאתו "פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם
מבלי יכולת ה' "להביאם אל הארץ אשר דבר להם ומשנאתו
אותם הוציאם להמיתם במדבר" כלומר, כבר שני נימוקים כאן.
האחד, יאמרו שאתה לא יכול השני, יאמרו ששנאת אותם.
אתה יכול, אתה שונא אותם.
"והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכוחך הגדול
"ובזרועך הנטויה" וזה מבחינת נימוק שלישי.
באמת, הרי זה עמך.
ואם הפעלת מאמצים כאלה כדי להוציאם סלח להם.
>> כן אבל אני רוצה לחזור לנקודה שתוביל אותנו הלאה, והעובדה שפסוק אחד מודה שאלוהים
רצה להשמיד את אהרן, ורק תפילתו של משה בעד אהרן הצילה אותו,
זה ודאי זמן מתאים לעבור לנושא חדש מסיפור העגל וסיפור אהרן,
אל מותו של משה, משה המתפלל והמפלל כלשון המקרא.
אמנם כבר עסקנו בדמותו של משה כמתפלל בהקשר של העגל ובהקשרים אחרים,
אבל בוא נתמקד כעת באמת בעוד מאפיין אחד מקראי של דמותו של משה וגם בתר-מקראי,
משה המפלל או משה המתפלל כפי שנראה מיד.
ובכן, אולי תחילה נתחיל בשאלה של מה עניין התפקידו של משהו כנביא ועניין התפילה.
>> כן והנה הפעם הראשונה שבה מוזכר המושג ׳נביא׳ בתורה וזה דווקא
על אודות אברהם כאשר אבימלך לקח אל ביתו את שרה,
אומר לו אלוהים ״ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא
״ויתפלל בעדך״, והרי לכם הגדרה מופלאה של המושג ׳נביא׳.
נביא איננו רק, כפי שאנחנו חושבים, נציגו של הקדוש ברוך הוא עלי אדמות אלא אדרבה,
הוא גם נציגנו שלנו כלפי האלוהים.
אלוהים רוצה שיתפללו בעד העם וזה תפקידו של הנביא.
>> כמו ערוץ שידור דו-כיווני, הוא מעביר את דבר האל לאדם.
>> סוכן כפול.
>> אני חושב, סוכן כפול במשמעות הטובה של המילה.
>> במובן החיובי של המילה.
>> באמת, משה כמתפלל גם בא לידי ביטוי מעניין בספר תהילים.
>> כן, הספר הרביעי בספר תהילים.
ספר תהילים כידוע לכם מחמישה ספרים והספר הרביעי פותח בתפילה למשה איש האלוהים.
׳תפילה למשה איש האלוהים׳ והשאלה היא האם הכותרת הזו למזמור צ׳ היא כותרת למזמור
צ׳ בלבד או שמא היא כותרת לכל הספר הרביעי של תהילים, כיוון שבספר הרביעי של תהילים,
רבים מן המזמורים הם מזמורים יתומים, כלומר מזמורים ללא כותרת ולכן,
אפשר שזו כותרת לאותו ספר רביעי כולו שהוא בבחינת משה בתוך ספר דוד.
כיוון שיש פה ספר של תפילות, אז הנה משה האיש
המתפלל הידוע בתפילותי מקבל פה נתח מספר תהילים לעצמו.
אגב, רוב אזכוריו של משה בספר תהילים, מלבד אזכור אחד, הם אכן בספר הרביעי הזה בתהילים.
>> שהוא מפרק צ׳ >> עד ק״ו
>> עד ק״ו.
אבל באמת החליטה מסורת קדומה מאוד, ואגב המדרש אומר שדוד המלך כתב את
ספר תהילים בעזרת זקנים שקדמו לו, >> עשרה זקנים
>> אחד מהם היה כנראה משה.
״תפילה למשה איש האלוהים״, על הביטוי ׳איש האלוהים׳ עוד נצטרך לדבר פעם,
״אדוני מעון ״אתה היית לנו בדור ודור בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ״,
כלומר בראת את ״הארץ ותבל ומעולם עד עולם את אל״ וכו׳,
אבל לא נעסוק במזמור אלא בעובדה שמשה פה מכונה ׳המתפלל׳, ׳תפילה למשה׳.
ומדרש מעניין, מדרש תהילים, על הפסוק הזה מספר שוב משל.
״משל לשלושה בני אדם כשבאו ליטול דורון מן המלך״,
באו לקבל משהו מן המלך ולבקש בקשה מן המלך.
שוב, המלך תמיד מסמל את הקדוש ברוך הוא.
״בא ראשון וכיבדו״, נתן כבוד למלך, ״אמר לו מלך מה אתה מבקש?
אמר לו בשביל שמרדתי״, כלומר למרות שמרדתי,
״אני מבקש שתתן לי דוריה״, תן לי מתנה, ׳דורון׳, ׳דוריה׳, ״נתן לו״.
״בא השני ונתן לו, בא השלישי אמר לו מה אתה מבקש?
״אמר לו איני מבקש על עצמי כלום, ״אלא מדינה פלונית שהיא חריבה״,
עיר כלשהי, הריסה, ״והיא שלך ״גזור שתבנה,
אמר לו המלך זו עטרה גדולה היא לך״, לך יש כבוד גדול.
בהשוואה לשני הראשונים שביקשו משהו לעצמם, השלישי ביקש משהו על האחרים.
״כך בא דוד להתפלל, אמר לו הקדוש ברוך הוא מה תבקש?
״אמר ליה שתשמע תפילתי, שנאמר תפילה לדוד שמעה ה׳ צדק הקשיבה
רינתי האזינה תפילתי, ״בא חבקוק״, הנביא, ״אמר ליה מה אתה מבקש,
״אמר ליה מה שאמרתי לפניך בשגגה אמרתי״, הוא מבקש סליחה,
שגיתי, ״שנאמר תפילה לחבקוק הנביא על שגיונות.
בא משה אמר לו מה אתה מבקש?
״אמר לו איני מבקש לעצמי אלא על ישראל״.
זה משה, לא על עצמו אלא על העם.
״אמר ליה זו״, אומר לו המלך או האלוהים למשה, ״זו עטרה גדולה היא לך״,
iii נכבד אותך בתואר ׳איש האלוהים׳, ״תפילה למשה איש האלוהים״.
לא דוד, לא חבקוק, זכו בתואר הזה,
לא המלך ולא הנביא אבל משה זכה בתואר ׳איש האלוהים׳ משום שהוא התנהג התנהגות.
>> בסוד אני אגלה לך שגם דוד זכה לתואר ׳איש האלוהים׳ בספר דברי הימים
>> אבל לא בסיפור הזה.
>> אבל לא כאן.
>> אבל זיקת דוד ומשה, כאמור, בפגישה הבאה, זה נכון.
אולי ניפרד היום מספר היובלים.
הוא ליווה אותנו דרך ארוכה והוא, כזכור לנו,
סיפר מה מספר מלאך למשה בהר סיני בשעה שמשה עלה לקבל את התורה.
לכן, למעשה, מאז מתן תורה בסיני,
לא יכולנו להמשיך את ספר היובלים ממה שקרה ׳במדבר׳ וכל כיוצא בזה.
בכלל במבוא.
>> אנחנו חוזרים לראשו של ספר היובלים.
>> נכון, במבוא, בוא תקרא.
>> ״ויהי בשנה ״הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים בחודש השלישי בשישה עשר
לחודש הזה ״דיבר אלוהים אל משה לאמור, עלה אלי ההרה ואתנה לך את שני
לוחות האבן התורה והמצווה אשר כתבתי להורותם ״ויעל שמה אל הר האלוהים.
ויודיעו אלוהים את הראשונים ואת אשר יבוא הגיד לו.
״כי ידעתי את מרים ועורפם הקשה.
וילכו אחר הגויים ואחר גילוליהם.
ואשלחה עליהם ״עדים להעיד בהם ולא ישמעו ואת העדים יהרגו״.
>> והעדים זה כנראה נביאים שונים שבאו להזהיר את העם.
>> ״ואחר כן ישובו אליי מתוך הגויים״, לאחר הגלות, ״בכול ליבם ובכל נפשם ״ובכל מאודם.
ובניתי את מקדשי בתוכם ושכנתי עמם״.
>> כלומר, משה מקבל בעצם את תולדות עם ישראל.
>> את תולדות עם ישראל לדורותיו.
״ויפול משה על פניו ויתחנן ויאמר ה׳ אלוהיי אל תעזוב את עמך ואת ״נחלתך
לכת בשרירות לבם ואל תסגירם ביד הגויים למשול בהם ״ויעלו רחמיך
אלוהיי על עמך וברא להם רוח ישרה ואל ימשול ״בהם רוח בליעל״.
בליעל הוא מין השטן, רוח iii.
>> כבר פגשנו בו כמה פעמים ביובלים.
>> ״ויאמר האלוהים אל מלאך הפנים להכתיב למשה מן ראשית ״עד
הבריאה עד היום אשר יבנה מקדשי בתוכם לעולמי עולמים״.
>> וזה המבוא לספר היובלים שכעת מתאר את בריאת העולם וכל כיוצא בזה וכבר היינו
באופרה הזאת, אבל מעניין שגם כאן מוסיפים למשה תפילה.
>> את דמות המפלל.
>> הדמות של המתפלל.
על משה בסיפור העגל ראינו רבות, אין טעם לחזור לדברים עצמם,
אבל נראה עוד תפילה מאוד מפורסמת שמתקשרת למשה אף שלא משה הוא המתפלל.
״ויפסול שני לוחות אבנים כראשונים״, פה כבר מדובר על הלוחות השניים,
״וישכם משה בבוקר ״ויעל אל הר סיני כאשר ציווה ה׳ אותו ויקח בידו
שני לוחות אבנים ״וירד ה׳ בענן ויתייצב עימו
שם ויקרא בשם ״ה׳ ויעבור ה׳ על פניו ויקרא״.
מי שפה קורא זה האלוהים קורא למשה.
״ה׳ ה׳ אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד ואמת
״נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה לא
ינקה ״פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים על שילשים ועל ריבעים״.
למעשה, האלוהים מגלה כאן למשה את תכונותיו, את מידותיו, הוא אל רחום וחנון,
הוא רב חסד, אבל הוא גם ״פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים על שילשים״,
נכדים, ״ועל ריבעים״ שזה כבר >> נינים.
>> נינים.
״וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו
״ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך אדוני ילך נא אדוני
בקרבנו ״כי עם קשה עורף הוא וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו״.
שוב, תפילה של משה אבל מה שכאן מעניין אותנו במקרה הזה זו הנקודה הזאת
של מידות ה׳ שמגלה אותה האלוהים למשה ובעקבות זאת,
צריך לדעת שמידות ה׳ הן חלק מאוד מרכזי בתפילה היהודית כפי שהיא
שחכמינו זכרם לברכה פיתחו אותה, כי התלמוד הבבלי על המילים ״ויעבור ה׳ על פניו ויקרא,
אמר רבי יוחנן״, דבר נפלא, ״אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו״, אם זה לא היה כתוב
במפורש לא הייתי מעז לומר, ״מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור״.
הקדוש ברוך הוא שם עליו טלית, כמו שליח ציבור בטלית,
״והראה לו למשה סדר תפילה״, כך להתפלל.
״אמר לו כל זמן שישראל חוטאין, ״יעשו לפני כסדר הזה״,
איך לקרוא את 13 המידות, ׳ה׳ ה׳ אל רחום ׳וחנון׳, ״ואני מוחל להם,
כי אמר רב יהודה ברית כרותה לשלוש עשרה מידות ״אינן חוזרות ריקם״.
אמירת 13 המידות זו הבטחה מוחלטת לסליחה אלוהית ולא מקרה הוא שבכל הסליחות,
בכל העדות, מקום מרכזי זה קריאת המידות עצמן,
כפי שניתן לראות כאן מדף סליחות מגרמניה אבל כמובן קוראים אותו בצורה מקוטעת.
״ה׳ ה׳ אל רחום וחנון״, זה החלק התחתון,
״ארך אפיים ורב חסד ואמת ״נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה״.
למרות שמה שנאמר במפורש שמה זה ׳ונקה לא ינקה׳ ו׳פוקד עוון אבות׳.
את זה השכיחו ונשארו רק מידות הרחמים כמו שמופיע כאן.
>> אבל כמובן זו לא התחלה של המסורת של קריאת מידות הרחמים בלבד שהרי כבר
במקרא יש לך, בין אם זה בנבואתו של יואל ובין אם זה בספר יונה,
מצטטים רק את מידות הרחמים ולא את מידות הדין.
למרות שכתוב ׳ונקה לא ינקה׳ נשאר ׳ונקה׳, כלומר הוא מנקה.
ואגב, כמובן 13 המידות זכו לגלגול מאוד מעניין בליל הסדר, בהגדה של פסח,
בפיוט של ׳אחד מי יודע׳, כאשר ״שלושה עשר מדיא״ שבסוף מדברים על המידות.
אולי כדאי לרגע אתנחתא, נשמע קטע קטן מהפיוט ׳אחד מי יודע׳ ובייחוד עניין 13 המידות שלו.
״אחד מי יודע?
״אחד אני יודע.
״אחד אלוהינו אלוהינו
״אלוהינו אלוהינו אלוהינו שבשמיים ״ובארץ.
שלושה עשר ״מי יודע?
שלושה עשר ״אני יודע.
שלושה עשר מדיא, ״שנים עשר שבטיא,
אחד עשר כוכביא, ״עשרה דבריא,
תשעה ירחי ״לידה, שמונה ימי מילה,
שבעה ימי שבתא, ״שישה סדרי משנה,
חמישה חומשי תורה, ארבע אמהות,
״שלושה אבות, שני לוחות הברית,
״אחד אלוהינו אלוהינו
״אלוהינו אלוהינו אלוהינו
שבשמיים ״ובארץ״.
[מוסיקה]