את הדיבור על דוד פוגל אני רוצה לסיים באחד השירים המאוחרים, האחרונים, שלפני "השער האפל". שקשורים במושג האופל, השחור. הצבע ההולך ומשתלט בספר הזה, שכבר בכותרתו השער עצמו. הכניסה הזאת, שהוא הופך את הספר כל כולו לאיזה מן שער, לקראת סוג מסוים של אפלה. איפה האפלה הזאת? ממה היא עשויה? בשיר הראשון, בפתיחה ראינו הלילה כבר שוכן שחור. נדמה שהזמן, הזמן של כל הציוויליזציה הוא על שפת החשכה הגמורה. איזו הרגשה פסימית מאוד שקושרת אותנו לשיר כמו "ימי-הבינים באים". "ימי-הבינים מתקרבים" של זלמן שניאור, אבל בצורה אחרת לגמרי. בצורה לירית מאוד, אישית מאוד. הוא נותן הרגשה שהזמן כולו הולך להתכסות באפלה. אחד השירים המאוחרים בספר הוא מתאר עליית גג, אבל העלייה הזאת איננה רק עליית גג היא מקום בנפש, היא חלק מהמרחב הפואטי. כפי שקרא לזה גסטון בשלאר, כאילו חלק ממבנה של תודעה "בעליה נתלים מתינו ערומים" "איש על רעהו. לילה על לילה הם תלויים בחבורה" "ושותקים. כי רבו הימים" "יכחש בשרם ויבול." "הגוויות תארכנה מאוד." "השומר העוור יושב לנצח עליהם" "ויצוה המנוחה." מה זאת העלייה הזאת? אנחנו מבינים בסופו של עניין שיש שומר עיוור שהוא הזמן או הנצח עצמו, או המוות. כלומר, זה העולם הבא אבל לא, זה רק המתים שלנו. ומצד שני, זה שלנו לא שלי. אני מדבר בשם דור, אומר פוגל אלה מתינו, ומקומם איננו בקבר מקומם איננו בעולם הבא מקומם איננו בגן עדן, או בגיהנום, המקומות המיתולוגיים של המסורת ושל הדת ושל השירה הקלאסית. הם בעלייה. הם באיזשהו מדור בבית, מדור שכמותו יש ובעיר ההרגה. מדבר כאן איש שמתיו הם רבים מכדי להיות קבורים כדרך של אדם ישן, או כפי שאנחנו מדמים שאמור להיקבר אדם. כלומר, בתוך לוויה שנותנת לו את כבודו, שנותנת לו את צלמו וכורכת אותו בתכריכים, ואומרת עליו את כל תפילות האבלות. הם תלויים בעלייה כמעט כמו פגרים. כמו פגרי בהמות שמובלים מבית המטבחיים אל הקצב. או כמו מתים שאוספים אותם מתוך איזה שדה הריגה. אפשר אפילו לחשוב שיש כאן משהו שמעלה על הדעת את כמויות המתים שזכורות מהתמונות של מחנות ההשמדה במלחמת העולם השנייה. אבל השיר הזה מוקדם לדבר הזה בלמעלה מ-20 שנה. השיר הזה, אני לא רוצה לעסוק כמובן בנבואה וזה לא העניין. הנה מקומם של המתים בתודעת האנחנו של אדם מודרניסט, בן הדור ההוא על סף שנות ה-20 של המאה ה-20. מתינו תלויים איש על רעהו לא כל אחד לחוד, נטולי צלם של יחיד נטולי צלם של ייחוד. הם ערומים. הם מושפלים. הם לא עטופים הם לא קבורים בכלל. מרתק הבית השני, לילה על לילה כמו שהם, איש על רעהו לילה על לילה הם תלויים בחבורה ושותקים הם הלילה. בלילה הם נגלים לתודעה. הם חומר הרוח. אתם זוכרים את העגלה בשיר הראשון "עגלתי כעמוסה אלפי מתים" העגלה שלי היא תודעתי, היא החבילה שלי היא התרמיל שלי, וכאן זאת העלייה. זה המדור שלנו בתודעתנו שבו המתים. וברור שהמתים האלה הולכים וחיים את חיי המתים הם הולכים ונעשים כחושים, הם הולכים ונעשים ארוכים. "והגוויות תארכנה מאוד". אבל התהליכיות הזאת היא לא תהליך של מתים לא באדמה ולא בגן עדן, אלא בתוך מצבם כתמונה תודעתית. זה הולך ונעשה איום, זה הולך ונעשה מבהיל ובכל זאת זה לא נתפס כסיוט. זה לא חלום, זה לא חלום בלהה, זו לא תמונת אימה רומנטית. לא, זו תמונה כחלק מזכרונו של אדם שעבר את מלחמת העולם הראשונה, ורואה את גורלם של האנשים הרגילים האנשים שהם בגדר פרולטריון, ופחות מזה. תלושים, אנשים נעדרים הקשר שמתים ונערמים כאיזו מן ערמה של בשר. השומר העיוור הוא התמורה לדמויות המיתולוגיות של מלאך או של הזמן המואנש, או של האל. אין אל במקום הזה. יש מי ששומר ומצווה מנוחה, אבל אין לו שום תואר מלבד שומר. זהו השריד האחרון של האביזר העירוני או הדתי של מקומות המתים למוות אין כאן מקום מיתולוגי. פוגל מעמיד עולם אותנטי של אדם חילוני עכשווי. מהבחינה הזו זה ניגודו הגמור של משורר כמו יוסף צבי רימון שיצא לשניהם להיות באותו הקשר של שיעור אחד. אבל זה כמובן, זה משחק רטורי שלא שייך לתמונה ההיסטורית. הם חיים באותו זמן, וכותבים בהקשרים אחרים של השירה העברית. ובהקשר האירופי הלא מאוד קשור להתרחשות החזונית של הציונות, נראה את השירה בכיוון הזה, בכיוון אחר לגמרי. ואנחנו מרגישים שמושג השירה העברית, כשהוא נכנס למאה ה-20 הוא כבר כל כך יציב שניתן לראות בו זרמים ותנועות שהולכים למרחקים אחרים חלקם נעשים באירופה, הם מתפרסמים אחר כך בארץ ישראל, אבל לא תמיד ולא בפעם הראשונה, ולא ארץ ישראל היא מקומם.
