חיים גורי, הוא בוודאי מגדול המשוררים המכונים מדור תש"ח הוא מגדולי המשוררים העבריים של השירה החדשה, אבל אה, יש נקודות לא שוליות שקושרות אותו לכרמי ולאמיר גלבוע. הוא אמנם נולד בארץ ישראל בתל אביב של שנות ה-20 והתחנך בכדורי כמו כמה ממנהיגי הדור ההוא, אבל, החויה החשובה ביותר בהתעצבותו אחרי מלחמת העולם שהייתה ידוע לו היטב כהתרחשות שהגיעה -- שהדייה הגיעו לארץ ישראל הייתה המפגש האישי שלו והוא נשלח כאת שליח הפלמ"ח לאירופה לטיפול בפליטים בווינה ובבודפשט ולעזרה באירגון עלייתם ומשם הוא שמע גם את פרשת הל"ה ונפילת הל"ה, וזה שירו המפורסם שאותו הוא כתב שם, 'הנה מוטלות גופותינו', שאחר כך יצא כחלק מספרו הראשון, 'פרחי אש' שמוקדש למלחמת השחרור ולחווית הלחימה בה, שבה הוא לחם לאחר מכן. השיר הראשון של גורי שנקרא הוא השיר המפורסם הזה, שהוא כמו 'ואחי שותק', הוא אחד ממסכת האבל שהשירה העברית, הישראלית, כתבה. "ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה. "פנינו שונו, המוות נשקף מעינינו. איננו נושמים "כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר. "ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה. "לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודוממים, "לא נשאג בגנים את הרוח עוברת בעיר. "ראה, אימותינו שחוחות ושותקות, ורעינו חונקים את בכים, "ומפץ רימונים מקרוב ודלקה ואורות מבשרים סערה "האומנם תטמינונו כעת? הן נקום, והגחנו שנית כמו אז, "ושבנו שנית לתחיה. נדדה איומים וגדולים ואצים לעזרה, "כי הכל בקרבנו עוד חי ושוצף בעורקים ולוהט. "לא בגדנו. ראה, נשקנו צמוד ומרוקן כדורים, אשפתנו ריקה. "הוא זוכר מילותנו עד תום. עוד קניו לוהטים "ודמינו מותל בשבילים שעל-שעל. עשינו כל שנוכל, "עד נפל האחרון ולא קם. האומנם נאשם אם נותרנו עם ערב מתים "ושפתינו צמודות אל אדמת הסלעים הקשה? ראה, "איזה לילה גדול ורחב. ראה, "פריחת כוכבים במחשך, ניחוחי אורנים. "תקברונו כעת, ורגבי העפר על פנינו. "פה התיל סמור, חפירות, פה כולנו יחדיו. "יום חדש, אל תשכח! אל תשכח! "כי נשאנו שמך, עד המוות עצם את עינינו. "הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה, ואיננו נושמים. "אך הרוח עזה בהרים ונושמת. "הבוקר נולד, וזריחת הטללים רוננה. עוד נשוב, "נפגש, נחזור כפרחים אדומים. תכירונו מיד, "זו מחלקת ההר האילמת. אז נפרח. "עת תידום בהרים זעקת ירייה אחרונה." סיומו של השיר הזה בפרחים האדומים, אותם פרחים שאת ניצנם הראשון ראינו כאן, בשיר של אמיר גלבוע, בפרג, בפרג ההוא שליד חתימתה של הנערה. השריג לחי, האדמומית, או האדוניס שיוצא מדם הרצוח, נמצא כאן בגדול, ואלה פרחי האש שבכותרת הספר. זה המיתוס שמתוך מצוקה, נוראה הלך ונבנה באותה תקופה כאילו יהיה איזשהו המשך חיי לנופלים. וכאילו הפרח הוא איזשהו שריד לחייהם, אבל לא צריך הרבה דימיון כדי לראות כמה אבלות יש בראייה הזאת, בהכרה שהאדם הופך לצמח ושתמורתו היא אותו צמח ושכמה הוא בלתי אנושי הצמח הזה ושאין לו תמורה לפי דעתי, ההבנה האמיתי של הסמל הזה צריכה להוביל אותנו לראות את הממד הטרגי שממנו הוא נאמר, ועד כמה לגמרי ברור ועל ידי זה הוא נאמר באיזו דרך מעודנת, שלא יהיה שום סיכוי לפגוש יותר את המתים, ושסופיותם היא גמורה. אבל השיר הזה מוביל אותנו למחשבה אחרת לגמרי, הנה אנחנו שומעים שיר שקול וחרוז מהרבה בחינות במתכונת של אסכולת שלונסקי, ובאמת שירתו המוקדמת של גורי עולה משירת אלטרמן ושלונסקי כמין חוטר, ממש לאותו צמח שצומח לצד עץ תמר זקן, יוצא לו מין בן כזה. שקול באותו אופן. בהרבה מובנים זה אפילו מקבל את עולם המושגים של כוכבים בחוץ, אם אתם זוכרים "לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה", אומנם יש שקיעות רחוקות גם בארצנו, "אבל לא נאהב לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים", זה ממש עולמה של השירה הרומנטית. ובכל זאת, אם כל הצליל והמשקל והטקסיות של שיר אלתרמני, שיש כאן, זהו שיר שאלתרמן לא יכול היה להעלות בדעתו. שיר שבו הנופלים מדברים, הנקברים מדברים בעודם נקברים, ואומרים "האומנם תתמינונו כעת?" הרי אנחנו באיזשהו אופן עוד חיים. הסמל שנלקח מאלתרמן של המת החיי, שפגשנו אותו בכוכבים בחוץ ובעיקר, בשמחת עניים ובשיריי מכות מצריים, מופיע כאן כאילו הנהרגים במקרה הזה, הל"ה, אבל כל נהרגי מלחמת השחרור הם המדברים ואומרים אנחנו לא לגמרי מתים, אנחנו מתים חיים. הן נקום והגחנו שינית כמו אז ושבנו שינית לתחייה, אנחנו מוכרחים לקום. אלא שראו כמה מעניין הסמל הזה, של המת החיי, עובד כאן אחרת לגמרי. הוא איננו בא לומר הם לא באמת מתים אלא, הוא בא להביע את החורבן הגדול של המחשבה של החיים, כשהם שמים לב לנעוריהם של המתים. אנשים בני 18, 19 שנהרגים. העמידה כאן מול הדבר הזה שהוא בעצם אמור היה, צריך היה, והיה חי עד השניה הזאת, מקבל על ידי המיתוס נוכחות של מצב נפשי. הבעיה שאיתה מנסה להתמודד המשורר הוא הטלטלה של ההיוודעות למוות, וההרגשה שהמת הזה לא יתכן שהוא מת קליל. ראו איך במהלך השיר המתים בסוף כאילו משלימים עם הקבורה ואומרים, "תקברונו כעת. "ורגבי העפר על פנינו", ועכשיו החי מדמה את פניו של המת, כאילו הוא רואה את רגבי העפר מוטחים בו כשהוא שוכב בבור. המחשבה על המת החי כאן, איננה באה ליצור אשליה שהמתים אינן ממתים אלא, היא באה לתת פתחון פה למערבולת הרגשית הנוראה של החי מול המת, איננה קשורה רק באשם ואפילו לא בעיקר באשם, אלא בהרס מבנה התודעה ביחס לחיים והיכולת להכיל טראומה בממדים כאלה, איננה דבר של מה בכך, ושיר האבל מנסה להתמודד בעצם עם האי אפשרות להיכנס אל המקום הזה. גורי עושה עוד דבר, שקשור בקלאסיקה, אבל הפעם היא לא עברית והיא הקלאסיקה היוונית. היוונים, ובכלל הקדמונים אתם יודעים, היו רגילים להשאיר אחרי קרבות או אירועים גדולים אבן שהיא בבחינת מצבה למקום. בקרב בתרמופילאי, הייתה אבן שהעידה על הגבורה שארעה במקום הזה. והכתובת של תרמופילאי הייתה כך אתה ההלך, בבואך אל הלקיידמונים, אל היוונים, ספר להם שאנחנו מתנו כאן על חוקייהם. כלומר אתה החיי אתה עובר עכשיו במקום שאנחנו מתנו, אנחנו רוצים שתדע על מה ואתה גם תגיד את זה. הכתובת משאירה תמיד את המגע בין החיי והמת. אתה ההלך, ספר אנחנו כאן, אנחנו מתחת לאבן. השיר הזה, הוא כמו הכתובת ההיא, הוא אפיטף, הוא כתובת על אבן. אלא שהאבן מגוללת את הסיפור איך מניחים אותה על מתים ועל למה הם מתו. וכאן נכנס ממד נוסף, לא כאן אנחנו מתנו על חוקיהם, כלומר על חוקי העיר הדמוקרטית אנחנו כאן מגינים על ירושלים. [אין_קול] "דמינו מותז בשבילים שעל-שעל", אנחנו יודעים יפה על מה מתנו, אבל עוד דבר הם אומרים לא בגדנו. כאן בא איזה דבר מזעזע לחלוטין, מתוך המחשבה על המצוקה של הדור בעיצומה של מלחמה. המת, גם הוא ספוג רגשות אשם על כך הוא יצא מן המערכה. לא בגדנו, ראה, העדות לכך שאשפתינו ריקה, כלומר לא היו לנו כדורים יותר. כלומר לא הייתה לנו ברירה אלא למות, המיתה איננה יציאה לחופש. כלומר המחשבה שכאילו גם למות הוא בבחינת הסרת עול, ונטישת התפקיד. גם זה נמצא בתוך השיר. השיר הזה ספוג מצוקות במינון שכמעט קשה להכיל אותו, ומהבחינה הזאת הוא עדות לעיצומה של הטראומה. במובן הזה הוא שונה מאוד מכל שיר אחר שאנחנו מכירים על הדור ההוא. השיר הזה כמובן נפגע מאוד מהיותו אחר כך מין, אני יודע, הפכו אותו לאיזה מין אביזר בטקסים הלאומים הישראליים, הוא נקרא שוב ושוב שנה אחר שנה, והרבה פעמים על ידי אנשים שאולי לא הסכימו לאמור בו. הוא עבר והוא כמובן סובל מין המגעים האלה ויש לנו עניין כאן גם לנקות אותו קצת מהירוקת הזאת. שדבקה בו במשך הדורות האחרונים. הוא שיר מרשים מאוד. מזעזע מאוד, והוא עדות להיחלצות של השירה הישראלית לפרויקט הרגשי הלאומי, של מלחמת השיחרור.
