לפני שנמשיך להתבונן בסיפור של האידיליה, ׳לביבות׳, אני רוצה להקדיש כמה מילים שוב לאידיליה ולמסורת שלה ולעניין העקרוני שבא עם הכינוי ׳אידיליה׳. האידיליה בצורתה הזאת היא יצירה שאופיינית מאוד לקלאסיציזם האירופי של המאה ה-18 שירש אותה מהשירה האיטלקית של הרנסאנס שירשה אותו מן השירה הרומית ובעיקר למשורר שיצר את שירי הטבע המפורסמים ביותר בתקופה הרומית-הלניסטית, תיאוקריטוס, וורגיליוס. שירי הטבע של המשוררים הקדמונים האלה הפכו בתודעה האירופית, באמצעות השירה האיטלקית ואחר כך השירה האירופית כולה, הם הפכו לסמל של עולם שלם של שירה העומד מנגד לעולמה של העיר. סביב זה צמחה עוד מילה והיא המילה שצריכה גם להיאמר כאן, והיא המילה ׳פסטורלה׳. זאת מילה איטלקית שנשענת על המושג ׳פסטור׳, רועה, שירה של רועים ורועות, שירה שמתרחשת כולה בתוך ההקשר של חיי הכפר ובעיקר המרעה, כלומר אפילו מחוץ לבתי הכפר ויש בה נוכחות עזה מאוד של עולם הצומח והחי וזיקה אינטנסיבית מאוד בין חיי האדם לחיי הטבע. החשוב במסורת העתיקה הזאת שנמצא בעיקר באחת מיצירותיו הגדולות של ורגיליוס, ׳הגאורגיקה׳, הוא שהכתיבה על הטבע ואורחותיו על עולמם של החקלאים ועל הזיקות בינם לבין מחזורי הטבע וחיי בעלי החיים של המשק היא הרעיון שזאת שירה של שלום. כבר הרומאים ראו ביצירתו הזאת של ורגיליוס, שהיה משורר, אפשר לומר, קלאסי כבר בעולמה של רומי הקדומה. חייו הם בעשורים האחרונים שלפני הספירה, בתקופה האוגוסטינית. השירה הזאת, במיוחד ׳הגאורגיקה׳, זוהתה עם רעיון השלום, עם רעיון של החיים שהם אינם עומדים בצל המלחמה וסכנות הקיום, ושהצרות שלהם הן הצרות של השלום, וזה מעניין מאוד לראות את החלקים, את האור והצל, בתוך עולמה של הפסטורלה. יש שם כמובן מוראות, חיות טרף, מחלה, מגיפות של תבואה או של גידולים, מגיפות של בעלי חיים. כבר ביצירה הגדולה הזאת של ורגיליוס יש תיאור עצום של מוות של עדרים שלמים בגלל מגיפה. זה תיאור של אבל על אבל של שלום, אם אפשר לומר, או כמו אבל על מישהו שחי את חייו וסובל מתוך מוראות החיים. הרקע הזה, כשהוא מגיע אל התרבות העברית, מביא כבר בעצם הצביון של הז׳אנר, סיפור. כלומר, להגיד אידיליה, להגיד פסטורלה, פירושו להביא שירה שמרכזה הוא הטבע ועיקרה הוא חיי השלום, חיי היומיום, ההתרחשות של החיים האותנטיים הם משך. הרעיון הזה כאפשרות של חיים הוא הדבר שהיה כל כך חשוב לטשרניחוסקי באידיליות שלו. הוא חש היטב את הסכנות שאורבות לחיי היהודים במזרח אירופה והן נמצאות גם בשיר הזה. אבל החשוב כאן הוא העימות בין הסכנה לבין החיים כהתרחשות של שלום. זאת ההתרחשות שהיא גם בגדר מין חזון על האפשרות הציונית ליצור חיים של שלום, ציוויליזציה תקפה של אנשים חיים מתוך העבודה, מתוך משק תקף של חיים בארץ ישראל של העתיד. זהו האלמנט הציוני, אפשר לומר, של האידיליה, אבל בצורתה הגלויה היא עוסקת באוקראינה בלבד, ועכשיו מעניין לראות איך בתוך המושג הזה של ההרמוניה בין האדם והטבע נכנס הצל הגדול, הצל שהוא תמיד אופייני לאידיליה, לא פחות מן ההרמוניה. אגב, המילה ׳אידיליה׳ בלשון היומיום, שבדרך כלל באה לתאר דבר ענוג ושלו וטוב והרמוני לחלוטין, היא לא כלי הולם כדי לגעת בז׳אנר הספרותי של האידיליה והוא תמיד מורכב מאוד, הוא מכיל דווקא אסונות והפרעות גדולות בתוך ההרמוניה הגדולה הזאת, וכאן, הדבר הזה נבנה באופן מאוד מאוד מרשים בהפגשה של סיפור על נכדתה ריזל׳ה, נכדתה של גיטל, שהפכה לפעילה פוליטית מהפכנית ברוסיה של סוף המאה ה-19, כלומר סוציאליסטית, והבשורה על מאסרה בסנקט פטרבורג, בבית הסוהר של הנכדה הזאת, מתבשרת או מגיעה אל עולמה של גיטל בעיצומה של העשייה הזאת, של הכנת הלביבות, וגיטל נמצאת במטבח במהלך ההכנה הזאת בחברתה של שכנה גויה, דמחה, ושתיהן דומות זו לזו במצבן המסורתי. הקשר, האחווה בין האנשים החיים חזק יותר מן העימות הדתי בין יהודים וגויים. הגויה, דמחה, מספרת לגיטל ״ילדה הייתי, זכורתני. שבת, ומתו החיים, ״שלווה ושקט בשוק, כמעט אחזוני חרדות. עתה, ״חרפה היא, כלום לא? שבת, וסחור מכור. בושה אנוכי, ״אני, חי ראשי, מלבוא בשבת לקנות דבר בחנות יהודית. היינו הך, גיטלי״. אתם שמים לב, הגויה מקוננת על אובדן המסורת לא פחות מיהודיה. חשובה לה המסורת וההתנהלות העתיקה הרבה יותר מאשר העימות הדתי או האתני או הלאומי בין שתיהן. הן הרבה יותר דומות זו לזו מאשר שונות וגם זאת אינטואיציה כל כך רצינית, ומהבחינה הזאת חשוב לראות כמה בתוך המחשבה הלאומית מאוד של טשרניחובסקי מפעמים גם רעיונות הפוכים לחלוטין לרעיון הלאומי הזה ושהם נמצאים בתוכם כאיזה מין מכלול שהופך אותם למורכבות. ודאי שהשיר הזה קשור ביהדות ובכל זאת, הוא בפירוש טוען שהזיקות של אורח החיים בין היהודים ללא יהודים חזקות מכל הבדל. ובכן, בתוך ההוויה האידילית, כלומר המסורתית, הנאיבית במובן שנתן למילה הזאת שילר במסתו הנודעת ׳על שירה נאיבית וסנטימנטליסטית׳ שבה הנאיבי הוא השלם עם גורלו, המצוי תדיר בתוך מחזורי חייו ומחזורי הטבע מול הסנטימנטליסטי שהוא העירוני, המסולק מן הטבע, הלא שלם עם גורלו, המתגעגע אל השלמות הקדומה הזאת. ובכן, בתוך הנאיבי הזה של חיי דמחה וגיטל, באה הבשורה על הנערה הצעירה האהובה, וכך הדבר הזה מופיע בתוך השיר. טשרניחובסקי אורג את בשורת המאסר בתוך עשיית הלביבות בהקבלה לרתיחת המים לקראת הסיום של הכנת הלביבה. המעניין הוא, וזה מאוד מרשים האופן שבו זה נארג בהקבלה מדויקת, חיי ריזל׳ה הנכדה, כיצד היא צומחת ובהקבלה להם, עשיית הלביבות, ובעיני טשרניחובסקי ובעיני כותב אידיליה, ההקבלה הזאת איננה משפילה את צלם האדם, כלל וכלל לא. עשיית לביבות ועשיית אדם דומים זה לזה. ״וטרם נכונו הלביבות, ובירכתי כיריים כבר רתחו מים, שמילאו הסיר, ״ויעלו אד ובעבועים. לקחה הזקנה הלביבות ותשימן פעם ברותחים "ואידי המים כבר כיסון ונביחת סירקו" הכלב, "הפתאומית באה עד אזני גיטל וקול דברים, קול גידוף, קול גבר. "יצאה וראתה את נושא המכתבים בכפרה. מכתב לה הביא, "מיד הכירה כתב ידה של ריזל. "בלבב פועם מגיל קרעה את קצות המעטפה, "קרבה אל שמשות החלון להיטיב לראות בכתוב, "וחיוורת מוות מיד כיסתה פניה היפים. "מיהרה לאחוז בקצה השולחן, כי יראה פן תיפול ארצה "כי כוחה עזבה ותחזק ותשב על כיסא. "קצרו דברי המכתב, עשר שורות לא יותר, "אפס השורות האל מה רבות הגידו לזקנה! "'מצודת פטרוס ופבלוס "אסורה ומחכה למשפט...' "נערה יושבת ב'תפיסה' "הוי ריז'לה, ריז'לה בתי! חשה הזקנה "כי יש נורא ואיום ומבהיל הולך וקרב, "בא וחונה עליה לרומסה, "וכוח אין לה ואין די און להינצל ממנו. "הולכות מחשבותיה וכלות, לקויות וכהות "נכחה הביטו עיניה ומאומה לא ראתה נגדה." ועכשיו הסיום. חמש שורות: "ושמש האביב החם מתרומם ויצף באורות "שדה ויער וכר וקרן התגנבה "ומלטפה לחיי הזקנה והיא יושבת, "מביטה ושומעת רתיחת המים בסיר, "שקודחים ורועשים וסוערים, מעלים קצף ואד, "ולביבות בין הביעבועים." הסיום המרשים הזה מצביע על קיצה של האידיליה במקום שבו היא גם עומדת ונחרתת מהאפשרות להמשיך אותה הלאה. אי אפשר לחשוב הלאה על עשיית הלביבות. אי אפשר בעצם אפילו לאכול אותן. יצירה נעצרת במקום הזה. ברור שמעגלי הטבע ממשיכים, השמש מלטפת את לחייה. ברור שהזמן המעגלי ימשיך להסתובב במעגליו אבל הבשורה על הישיבה שלה, על המאסר של הנכדה רייז'לה בבית-הסוהר הפטרבורגי עוצרת את הכל. היא עוצרת גם את סוגי המחשבה שחוללו את היצירה הזאת ואת המתואר בה. טשרניחובסקי קשר כאן את המסורת, את הצורך במסורת את הקלאסיקה הזאת, עם המודרנה. המעניין כאן הוא זה שהדבר שמהווה אויב, אויב שמתוך החיים, לאורך החיים המסורתי הוא המודרנה. לא מתוך איבה למודרנה, אלא מתוך הכרה בכוחה האדיר. במקום הזה טשרניחובסקי יוצר הנגדה עזה מאד וכך הוא עושה פעמים רבות בין התנועה העתיקה, האינסופית כמעט של יחסי האדם והטבע לאיזו הרגשה שיש סוף לדבר הזה, שנדמה היה שזה אינסופי אבל יש לדבר הזה סוף. כאן אנו מרגישים את החיכוך העז שמתרחש בשירת הדור ההוא בין רומנטיקה, בין הזיקה התוכית הזאת אל המסורת שנמשכת מימי הקדמונים, מימי המקרא ומימי השירה הרומית וההרגשה שהמסורת הזאת עכשיו עומדת על גבול אחרון וממנו מתחיל דבר חדש. אלא שטשרניחובסקי כמו רבים אחרים וביאליק ביניהם, רוצים לקחת איתם משהו חשוב מן המסורת הזאת. המודעות למודרניות מופיעה כאן באופן חריף מאד והיא לא מוכחשת, ההיפך. היא נקודת החיתוך. היא המקום האסטרטגי שבו טשרניחובסקי אומר: כאן האידיליה מגיעה אל המקום שממנו היא מתפרקת, אבל לא פחות מזה האידיליה באיזשהו אופן היא המקום לדבר על זה היא המקום להציג את זה. היא המקום להמחיש עד כמה הקשר בין הדברים האלה הוא בעצם לא ניתן לניתוק ושהמודרניזם, הן כהתרחשות פוליטית של סוציאליזם שהציונות אחר כך תשאב ממנו כל כך הרבה והן תהליכים פוליטיים, משטרים עכשוויים, עיר, תנועה מן הכפר אל העיר והקשר בין התרחשויות יהודיות ולא יהודיות, הדברים האלה כל כולם נמצאים בשיר תוך מודעות מאד חריפה לפעולה שלהם בתוך העולם. לא פחות מזה אנחנו מרגישים עד כמה טשרניחובסקי יוצר זיקה אחרת בין אדם, אדם פשוט, אדם שצריך להיראות כרגיל, לא אדם יוצא דופן. מכאן אנחנו שמים לב שמושג האדם הזה מתחיל להיכנס כאן לשירה מתחיל להיות אדם אחר מן האדם של הרומנטיקה ששמענו משהו ממנו בשירים בשבוע שעבר. שתמיד דרשו סוג מסוים של יוצא דופן, סוג מסוים של רגישות יתרה, סוג מסוים של מוזרות, אנשים שטובלים את ידיהם, או את עטם בתוך דם, אנשים שמנגנים על כינור בידיים נוטפות דם. גיטל היא אדם רגיל, אדם ששייך לעולם. אדם שעושה לביבות, זה סוג אחר של אדם. השירה החדשה פונה אל אדם ורוצה גם ליצור מושג מסוים שבו יכול להיות אדם רגיל, לא שייך לא לגאונות ולא לשום דבר מוזר. [איןן_אודיו]
