עם זאת, אי אפשר למחוק צד אחר לגמרי בשירתה של לאה גולדברג. צד שיש לו מימד הגותי ופוליטי ונועז מאוד. אבל הוא מופיע בדרך עקיפין, דרך כתיבה של שירים בעלי מימד סיפורי חזק, והדוגמא המאוד מרשימה לכך הוא "משירי הבן האובד". מחזור של 3 שירים שמגוללים סיפור שנשען על סיפור קדמוני, קלאסי, מתוך הברית החדשה. בלוקאס, 'בבשורה על פי לוקאס'. נקרא קודם את השיר ואחר כך משהו מן המשל, ונראה מה עושה לאה גולדברג בסיפור קלאסי, ומדוע היא פונה דווקא לסיפור הנוצרי במקרה הזה. "בדרך". "ובדרך אמרה לו האבן "פעמייך כבדו כל כך. האתה אמרה לו האבן "תחזור לביתך הנשכח? ובדרך אמר לו השיח "קומתך שחה מאוד איך תגיע, אמר לו השיח "איך תגיע הלוך ומעוד. ועמדו ציוני הדרך "לא הכירו באיש הזר. והיו ציוני הדרך מזדקרים ודוקרים כדרדר. "ובדרך קראה לו העין, שפתיך יבשו בצמא. "ויכרע וישת מן המים, ודמעה נגעה בדמעה. "בבית". "אמרה האחות "אני שכחתי. אינני זוכר, אמר האח. "אמרה הכלה, אני סלחתי. "אמר האב, אנוכי לא אסלח. "והאם עמדה בחלון ושתקה, אוי איזו דרך ארוכה. "אמרה האחות, הסופה מיללת. "הרוח נושבת, אמר האח. אמרה הכלה, נעולה הדלת. "אמר האב, אנוכי לא אפתח. "והאם עמדה ודבר לא אמרה, ריבון העולם, איזו רוח קרה. "אמרה האחות, חמישה אנחנו. "נשב ונסעד, אמר האח. "אמרה הכלה, השולחן ערכנו. "אמר האב, כי יאה לנו כך. "והאם דומם הסכין נטלה "ל5 פרוסות פרסה החלה. "אכלה האחות את פתה כזית. "ביין טבל את פתו האח. שיבחה הכלה את עקרת הבית. "אכל האב ונאנח. אז קמה "האם, הכלים אספה ותפתח את הדלת "לסופה". "בתשובתו". "לא זכאי, אף לא נקי כפיים. והלב לא חזר בתשובה. "ויכרע על הסף אפיים, וישכב ולקום לא אבה. "שבעתיים מעלתי המעל, שבעתיים חיללתי השם "ועדים השמיים ממעל, כי תמיד הייתי אשם. "ועדים השמיים ממעל, שדבק בבשרי החטא. כי אשוב ואמעל המעל "כי עודני הבן האובד. האחות בפתח הדלת "ראש השפילה, מחתה דמעה "הכלה בפתח הדלת, את ידיה פכרה בדממה. "והאח בבית פנימה, לא יצא לקראתו, לא קרב. "ויבט מן הבית פנימה, אל אחיו השוכב על הסף. "רק האם נשאה את פניה, ופניה היו קורנים "היינו הך אם צדיק או פושע, ובלבד שחזרת בני. "לעולם לא יסלח אביך. לא סליחות הוא אגר בלב. "קומה בני וקבל מאביך, את ברכת חרונו האוהב". השיר המרשים הזה, אתם רואים, מחולק ל-3 אפיזודות שמתייחסות לסיפור שרק את חלקו אפשר להבין על פי מה שמתרחש בשיר כנתינתו. לאה גולדברג בונה את השיר הזה על סיפור קיים. והיא רוצה שהשיר הזה יעלה מחדש את הסיפור הקדום, את הסיפור הנוצרי שהוא אחד ממשליו של ישוע. הסיפור על הבן האובד, הפך במשך הדורות לסמל גדול. עיצבו אותו באומנות, בציור, וגם במדיה דרמטי ובמחול. שוב ושוב, זו אחת הקלאסיקות של העולם הנוצרי. הסיפור הוא על אב שהיו לו שני בנים ואחד מהם רצה את הירושה ורצה לצאת מן הבית, לעזוב את חסותו של האב וגם את אדנותו של האב, הוא ביקש את הכסף או את הירושה כולה ויצא לדרכו. ואת הכסף הוא ביזבז. הוא ביזבז את חלקו על זונות ועל הימורים. ואז הוא מגיע עד פת לחם. ואז הוא רוצה לחזור והוא מתכנן את שיבתו. באופן אפילו ציני למדי. והוא מתכנן את דבריו. את מה הוא יגיד לאביו. ואז הוא בא אליו, אל האב, אומנם חוזר ואומר לו, "אבי חטאתי גם לשמיים, גם לפניך. "וניקלותי מהיקרא עוד בנך, שימני כאחד שכיריך". זהו מתרגום דליטש, זה תרגום ישן יותר אבל ששומר על התנ"כיות של השפה. של לוקס, פרק ט"ו. אבל האב מגיב אחרת מאשר הבן ציפה. האב שמח על שיבתו של הבן. והוא מצווה לחגוג את השיבה הזאת. הוא מצווה להביא בגדי יקר ולהלביש את בנו, ולשחוט עגל לכבוד השיבה הזאת. אבל אז חוזר הבן הבכור, הבן שנשאר נאמן לאביו, מן השדה ולא מבין, על מה חוגגים כאן. הוא הרי נמצא תמיד תחת אביו ועובד במצוותו יומיום. מדוע הדבר שקורה עם הבן הזה שביזבז את הכל מביא אליו כבוד כזה. והאב עונה לו כך "בני "אתה תמיד עימדי וכל אשר לי, לך הוא "אבל אחיך, הנה ראוי לשוש ולשמוח עליו "כי היה מת ויחי ואובד ויימצא". זה המשל הנוצרי החשוב שמעמיד את החזרה בתשובה כמחיקה קלה ומאושרת בחיק האל. והאל או בא כוחו, ישוע, הם הנושאים על עצמם את חטאי העולם. ולא משאירים את החטאים בעולם. והשיבה הזאת אל האל. הבן האובד שקם לתחייה בחסות האל היא אולי התמצית הנוצרית שלאה גולדברג רוצה ליצור עכשיו ניגוד בינה לבין עולם יהודי. היא מחזירה מחדש את הסיפור הזה לתוך הקשר שהיא רואה בו זהות יהודית מחדש. והיא, והסיפור הזה איננו מעוניין רק לקחת עניין נוצרי ולהביאו אל תוך ההקשר העברי והיהודי החדש אלא ליצור עכשיו פולמוס חדש ומעניין. קודם כל, כל אחד רואה שהיא מוסיפה דמות שאין בסיפור ההוא. אין בסיפור הדתי ואין גם במשלים התנ"כיים. יש כאן נוכחות של אם, אישה. לא רק הכותבת היא אישה, אלא הדמות המכריעה בסיפור איננה האב, אלא האם דווקא. ושיבתו של הבן האובד בסיפור הזה, איננה מובנת כאיזו טרגדיה שנפתרת בסופו של דבר באור גדול של הסליחה האנרכיסטית כמעט של האב, האל. כפי שהדבר הזה מקובל בדרך כלל, אלא זה סיפור הרבה יותר מסובך. צריך לומר שבמובנים מסויימים, הרבה הרבה יותר מעניין. והבית והחלק השני של השיר, תיאור הארוחה. תיאור הבית שאין בו הבן האובד. הבית של הנשארים, מפרש את הסיפור הזה אחרת לגמרי. לאה גולדברג הופכת את הבן האובד לא לאיזה אחד שהוא חצי הרפתקן ואולי נוכל אלא למישהו שהוא שהמרד והרצון לצאת מן הדופן, לצאת מן המשפחה הוא עיקרו. הוא היוצא. והנשארים הם השמרנים. הם הנשארים בחסות האב, וגם מעוניינים בקניינים שהדבר הזה נותן, כלומר בארוחה. היא בונה את הטקס סביב השולחן, כאיזה מין מערכת של הדים. זה אומר כך, וזה אומר כך זה אומר כך, וזה אומר כך. והם מקבעים את טובם ואת הבסדריות שלהם. והם נשארים ככה בתוך -- הם ה-Ancien Régime, הם ממש הופכים לאיזה מן גדוד, לאגף של כוח והדברים שהם אומרים הם גם איזשהו יחס של הרחקה של הבן האובד. "אני שכחתי" אומרת האחות. "אינני זוכר" אומר האח. אבל מצד שני אתם שמים לב הם אומרים דברים שמכפילים אחד את השני ואין בהם דיבור למעשה. אין בהם שום דבר זה טאוטולוגיות, היא "שוכחת" הוא "לא זוכר". האם גם היא מקבלת את מצוות הבית, היא עורכת את השולחן לחמישה. היא פורסת חמש פרוסות אבל המיקום של האם בסוף הבתים יוצר מתח הולך וגובר והיא הולכת ועומדת לאט, לאט באיזשהו מקום שהוא מקום ביניים. בין הבית לבין הבן. האם דווקא מובנת כמוליכה לקראת המרד, לקראת היוצא דופן, לקראת הלא מקבל את גזר האב. את מישהו שהוא עומד בעימות עם האב. כשכולם משבחים את המקום הזה ונועלים אותו מפני החוץ האם חושבת על הרוח הקרה שבחוץ. ובסוף החלק הזה אחרי שכולם אוכלים וברור שגם האב נושא על עצמו מטען אבל הוא חוסם אותו, "קמה האם הכלים אספה" "ותפתח את הדלת לסופה". הסיום הזה היא משתמשת שוב בצליל כשהמילה סופה היא הפתעה גמורה כשמה שנחרז איתה זה "הכלים אספה", המעשה הביתי שממשיך את הארוחה הזאת ככל ארוחה אחרת לאורך כל השנים. הפתיחה של דלת אל הסופה היא הסמל הגדול של קריעת החיץ בין הבית והחוץ. בין השלנו ללא שלנו. בין המוכר לזר ובין המסכים למורד. ואז בא החלק השלישי ומול הקבלה והחיבוק המפתיע, המאושר של האב האל, מתרחשת כאן קודם כל סצנה משפחתית מתוחה. ההכרזה היא של המשוררת ושל הגיבור כאחד, "לא זכאי, "לא נקי כפיים והלב לא חזר בתשובה". זאת שיבה אבל לא תשובה. ואנחנו זוכרים ברקע את שירו של ביאליק 'בתשובתי' שבו הזר או היוצא חוזר בחזרה אל הוריו ברור לו שהוא לא שייך ובכל זאת הוא בא ואומר, "אב או אחיי בחברתכם יחד נרכב עד נבעשה." השיבה כאן היא אחרת לגמרי. לא רק רכב ולא ויתור על הצלם אלא ההפך. זאת חזרה של מורד אבל שמבין שהוא לא יכול להתקבל כאילו הוא יכול לעמוד זקוף במקום הזה, הוא לא קם מן הסף. הוא יושב שם והוא הרבה פחות ציני מן הגיבור המפורסם בסיפור העתיק. והוא קורא: "שבעתיים מעלתי עמל, שבעתיים חיללתי השם" "ועדים השמים ממעל כי תמיד הייתי אשם" "ואחר כך כי אשוב ואמעל למעלה כי עודני הבן האובד". אני לא נמצא. גם במקום שבו אני נמצא אני בבחינת אובד. זהו סוג של דרך אנושית והיא מגיעה לה, נכון לה להיות גם בתוך ההקשר הזה של היחד. האחות והאח לא יודעים מה לעשות עם זה הם עומדים במצב מאוד, מאוד מתוח. רק האם יודעת מה לעשות בזה היא המקבלת את פניו ושוב בדרך שמבטלת פשוט את החוק. "היינו אח אם צדיק או פושע ובלבד שחזרת בני". יש עקרון חזק יותר והוא האהבה והוא מעל החוקים האלה והאמונות. כלומר מעל הדת מופיעה כאן אהבה. אז היא מפנה אותו אל האב אבל מעניין שהיא המחליטה בעד האב. היא המחליטה לפניו מה תהיה תגובתו והיא בעצם קובעת אותה. וכך היא אומרת: "לעולם לא יסלח אביך" "לא סליחות הוא אגר בלב קומה בני וקבל מאביך" "את בירכת חרונו האוהב." עכשיו שוב שלוש מילים כמו טל ותלתן וטלה, זאת הדרך הזאת וביאליק המציא אותה בעברית. לעשות כך, ביאליק עושה ככה: רך ויחיד וחולם. הוא יוצר מן שילושים כאלה, מן אשכולות כאלה של צליל ומשמעות. וכאן היא יוצרת איזושהי מערכת כזאת שהיא סתירה עזה מאוד. "ברכת חרון ושניהם יחד" "מבטאים אהבה". וזה המקום שבו היא מסיימת את השיר. וכך היא שמה אותו על שולחן הדיון הישראלי, היהודי, העברי העל זמני. הרי זה דבר חדש לגמרי, לקבל שיבה כדבר שלא נעשה עד הסוף. ושלא יעשה לעולם עד הסוף. ושחזרה בתשובה היא לא שלמה ולא יכולה להיות שלמה ושמצב הכעס הוא לא מקום שמוכרחים לצאת ממנו לקראת פתרון. לא סליחות הוא אגר בלב כמו האל ההזוי הזה בסיפור הנוצרי. מה שקורה כאן הוא דבר אנושי הוא נמצא בעולם הזה ואם האל מקשיב לדבר הזה הוא צריך ללמוד דבר חדש שאיננו אופייני למחשבה המונותאיסטית הקדומה. שבו הפתרון הוא פתרון סבוך הוא איננו או קומדיה או טרגדיה, הוא איננו או איחוד או פירוד. אלא איזשהו מצב שמכיל את שניהם באיזשהו אי פתרון שהוא הפתרון ושבו האם מאפשרת את זה. לאה גולדברג מתריעה על כך, זאת אומרת ממש תרועה על אפשרות נשית לפתור את הסיפור בדרך אחרת. ברור שהיא אומרת את זה לעולם היהודי היא אומרת את זה למחשבה היהודית הדתית ביותר שהרי משפיעה גם על העולם שאיננו מכונה דתי. כשאנחנו חושבים על העברית ועל היהדות של עכשיו בתוך העולם המודרני הרבה מהמושגים של מהו פתרון נשאבים עדין מתוך הפתרונות המטאפיזים האלה שבהן הדברים כרוכים באיזשהו שינוי עמוק ובו אדם יתקבל מחדש לאיזו אחדות קדומה. או מושג הישראליות למשל האם המושג הזה צריך להיות החזרה של בנים עובדים במובן הנוצרי של המילה? באופן שבו בן גוריון מציע את הדבר הזה ליצור כור היתוך, וליצור דבר אחד שלם חדש. הרי כור היתוך זאת מחשבה שהיא בהחלט מתחום המטפיזיקה הוא לקוח מן 'הקומדיה האלוהית'. זהו החלק שמכיל את האנשים לגן העדן הוא כור שמתיך את האנשים ומצרף אותם מן הסיגים, כלומר מלשון הצורפים מצרפים את המתכות מן הסיגים ויוצרים את הדבר הטהור החדש. "לא", אומרת לאה גולדברג. הוא יישאר לעולם בן אובד. אם רוצים לקרוא לזה כך זהו מה שיהיה. והאבדה היא חלק ממנו. והיא גם נותנת כאן אופציה אחרת על המחשבה לגורל האנושי. האם הגורל האנושי חושב את עצמו תמיד כאילו בדרך לפתרון של משהו האם אדם שאיננו פותר את בעיותיו או הוא נמצא במצב של אבדה פנימית מוכרח להיות נורמלי במובן המצב "רוחי" הזה. כאילו הוא צריך לבוא אל איזה עולם אחדותי שבו יהיה הטוב והרצוי שנקבע על ידי האב ששואב את סמכותו ואת עולם האסוציאציות שלו מן המסורת הקדומה. לכל המערכת הזאת מציעה לאה גולדברג דבר אחד גדול והוא סירוב. והסירוב הזה צבוע כאן בצבע נשי. יש טעם להדגיש, זאת עמדה שהיא אולי הרבה יותר קרובה לזו של אסתר ראב והיא מאוד, מאוד מנוגדת לזו של רחל בלופשטיין. ונהוג בשיח הישראלי לפחות לראות בלאה גולדברג נוכחות מפוייסת אימהית באותו מובן מסורתי של המושג הזה. והינה אנחנו יכולים לראות כאן איך דמות האם עומדת במקום אחר לגמרי נבדל מזה של האב, עצמאי מסמכותו ועומד כנגדו באופן מרדני וטרגי.
