בניגוד לכבדות של השיר השני, השיר הרביעי מביא טקסטורה אחרת לגמרי, מרקם אחר לגמרי וכך צריך לטפל במחשבה על שירים כמו אלה של פוגל. הם מרקמים והגיוון ביניהם הוא גיוון של מרקם, המילה הראשונה בשיר הרביעי היא, או המשפט הראשון של השיר הרביעי הוא "גדולים כבריכות ושקופים היו הימים," "כי היינו ילדים". ומיד אנחנו רואים, צורה אחרת לגמרי של לתפוס באמצעות המילה קטעי עולם, וכך השיר הזה נפתח בצבע אחר לגמרי, ובהשפעה אחרת לגמרי שיש בה גם כוח מרומם מאוד, מאוד מוחשי. "גדולים כבריכות ושקופים" "היו הימים, כי היינו ילדים." "הרבה ישבנו על שפתם ונשחק," "או לשחות ירדנו במים הצחים." "אף פעמים בכינו אל סינר אמנו," "כי חיים מלאנו ככדי היין." השיר הזה מסתיים באושר וכל כולו עסוק באיזו חוויה של אושר עצום, אבל הוא לא מטפל בה בכלים של אושר, כמו שביאליק למשל בונה את חווית האושר האקסטתי בשיר כמו 'זוהר'. אלא שוב על ידי טיפול בחומרים, ממרקמים וכאן בסמל בסוף של הסמל הגדול של היין, כד היין. ראו את צירוף בין מטאפורה ודימוי בתמונה הראשונה, "גדולים כבריכות ושקופים היו הימים", המדובר על ימים במובן של פרקי זמן, אבל כל אחד בגלל הדימוי שומע גם ימים כים, ים ברבים, והגודל והשקיפות והאיכות הזאת של היום כאגן אדיר של מים, מקבלת מין תיאור סיבה, "כי היינו ילדים", זאת הגדרה של ילדות. ראו את העומק ההגותי שמגולם בתוך הדיבור הזה, אבל הרבה יותר ממנו לאופן שבו הוא משפיע על התודעה, האופן שבו פוגל בונה את ההשפעה על התודעה באמצעות החומר והתגלמותו של החומר בצליל. גדולים, שקופים, ימים, ילדים, זה אל בדיוק חרוז, זה פחות מחרוז, רק נטיית הרבים עושה אותו כמו חרוז, אבל זה בכל זאת קושר את הכל. העובדה שזה לא חרוז גם היא חשובה, חרוז הוא קשר עז מאוד, "היי לי אם ואחות גם תפילות היה נידחות", זהו קשר של חפיפה כמעט בין מילה למילה. כאן הקשר הוא דק, הוא שקוף, קשר בין המילים הוא כמו מריחה של מכחול באקוורל. עכשיו את המחשבה על העובדה שהמים הם זמן ושהזמן הוא מים, הוא מפתח והופך לעובדה, "הרבה ישבנו על שפתם" "ונשחק", נשחק בשי"ן," "או לשחות ירדנו במים הצחים." ועכשיו הוא מעלה סצנה של רחצה בנהר או באגם. כלומר מן הדימוי זה הופך למציאות שכל כולה נמצאת באיזה העלאה באוב של תמונת הילדות ועכשיו כדי לאזן וגם לחזק את חווית האושר הזאת, הוא מביא את הבכי. אבל זה בכי אחר לגמרי מאשר הבכי של היגון, והאובדן. "אף פעמים בכינו" "אל סינר אמנו" וכאן הוא שוב נותן תיאור סיבה, הרי אלה תיאורי סיבה שנמצאים במרחב הזוי לחלוטיין, כמו "כי היינו ילדים". כאן תיאור הסיבה הוא "כי חיים מלאנו ככדי היין." שוב נוזל, על ידי זה השיר הזה כל כולו הוא תנועה של אדם בזיקה לאגן של שפע כלשהו שקשור בסופו של עניין בשפע רגשי. וכאן השפע הוא של יין, "כי חיים מלאנו ככדי היין." והבכי אל סינר האם, הוא הפורקן אבל גם ההרגשה שכמות הרגש, כמות החיים בתוך האגן גדלה ועוברת על גדותיו של האדם. ראו איך מובעת אקסטזה בכלים של אימפרסיוניסט אקספרסיוניסט מודרניסט, כמה היא מושקטת מצד אחד ומחוזקת מצד אחר, את הדימוי כאלפי כינורים של ביאליק, הוא מביא באופן חשאי כשהוא מדמה את זה לכדי יין שעולים על גדותיהם בגלל היין החומר ותוסס. ובכל זאת זה משיג עוצמה אדירה. אני רוצה להתייחס עוד פעם אל ביאליק מכיוון אחר והוא מכיוון המחשבה על האדם בזיקה לילדותו, כפי שראינו בשירי יוסף צבי רימון, הוא מקבל לגמרי את השקפתו של ביאליק, שהילדות נשמרת באדם כאיזה מין אוצר בלום בלב או בבות העיניים, שממשיך אל חייו הבוגרים ומפעם בהם ומקנה להם כזאת חיוניות וראשוניות, ביאליק בפירוש חשב שהעוצמה הנבואית של הילדות היא הכוח היחיד והחד פעמי שנשמר באדם הבוגר עד סוף ימיו.
