[אין_קול] היום נצא מדור ביאליק. הביטוי הזה גם דור ביאליק וגם לצאת ממנו וכלל הדיבור הביקורתי על דור, יוצר רושם מופרז, כאילו מדובר באיזו חטיבה גדורה. כאילו מדובר על ציוויליזציה מאוד מוחשית שבה יש מישהו בפנים ומישהו בחוץ. וצריך לזכור שהדיבור על דור, בהקשר הזה הוא צורך היסטוריוגרפי, הוא צורך כדי לתאר משהו. ולצורך התיאור הוא עומד ואחרי שוך התיאור הוא מתפורר, וצריך לראות את הגבולות המטושטשים שלו. את האופן שבו הוא שרוי בתוך מציאות הרבה יותר מסובכת, וכל אחד מבני הדור הזה אלו שמנינו כאן, כמו שניאור וכמו שטיינברג וגם אלו שלא נמנה כאן, כמו שימונוביץ. או כצנלסון או לרנר. כל אחד שייך לו ולא שייך לו בדרך אחרת. מאוד בלט אצל משורר כמו פיכמן. שבהרבה מובנים הוא ממש תחת כנפיו של ביאליק. ומצד אחר, אישיותו ומגעו עם הטבע, עם הנושאים שביאליק העמיד אותם במרכז הדיון הספרותי של הדור היו שונים לגמרי. והוא הלך בדרך משלו. כמו שטיינברג וכמו שניאור. האחרון בדיבור על מושג הדור הזה הוא יוצא דופן מהרבה בחינות, ובכל זאת, בעיני, הוא שייך לו. הוא המשורר יוסף צבי רימון. שזכרונו נמצא במקום אחר. באיזשהו אופן הוא זכור, בדרך כלל, כמשורר שלא שייך לשום דבר, כאילו יש דבר כזה. שמשורר הוא באמת לא שייך. הוא היה שייך. בהרבה מובנים, הוא בן הדור הזה. הוא יליד סוף שנות ה-80 של המאה ה19, והקריאה שעיצבה את עולמו הפיוטי היתה קריאת שירתם של ביאליק וטשרנחובסקי. בסוף שנות ה-90, ועל ברכיהם ועל ברכי השירה של הדור הזה, פיכמן ושניאור הצעירים. הוא מתעצב. הנקודה היוצאת דופן שהיא מהותית כאן. היא היותו יליד פולין והיותו אדם דתי מאוד לאורך כל חייו. גם לאחר עלייתו לארץ ישראל במסגרת התקופה המכונה העלייה השנייה, ובעיקר בשנים שבאו אחר כך בשנות ה-20 וה-30 דתיותו הלכה והעמיקה. ובכל זאת הוא לא יצא מגדר ההקשר הזה של החברותא הספרותית של הדור, ודווקא בארץ ישראל הוא התקבל כבן שיח של משוררים כמו טשרניחובסקי וקולו נשמע, במרכז הבמה. ופרסומיו היו גם תחת עריכתו של יוסף חיים ברנר. בדיוק בן דורו, בפועל הצעיר. השייכות והאי שייכות קשורות בדתיות העמוקה הזאת. ובכל זאת, צריך לראות שההיתר לשים את החוויה הדתית בתוך ההקשר של השירה העברית החדשה, הציונית הוא בפירוש תו של שירת ביאליק. ובמובן הזה, יוסף צבי רימון הוא בן דור ביאליק. גם בנקודה הזאת. ואני רוצה להדגיש שההפרדה שנהוגה לפעמים בגלל סיבות שקשורות בהווה הפוליטי הישראלי, שבהן מבדילים הבדל הבדל חזק מאוד בין הקשר חילוני להקשר הדתי, כאילו מדובר כאן במה שמכונה היום מגזרים שונים. הדבר הזה לא נכון, לפי דעתי, לא נכון גם היום. אבל ביתר שאת, כשאנחנו קוראים את שירת ביאליק את שירת שטיינברג, את שירת טשירנחובסקי החוויה הדתית נמצאת בתוכה. והתנועה בין הדתיות לאי דתיות היא נמצאת גם בשירת יוסף צבי רימון. כלומר, אלמנטים שנתפסים בדור מסויים כיסוד חילוני הם לא תמיד יוצרים את ההקשר השלם. הם לא מבדילים באמת את גוף השירה הזה מגוף אחר. ולכן אני חושב שצריך לזכור ששירת התחייה נמצאת בתוך הקשר תיאולוגי גדול של הלאומיות היהודית, ובתוך הדחף התיאולוגי העז של הלשון העברית וזיקותיה למקורות. והדיון המחודש ולפעמים החדשני, של עניין האמונה בתוך השירה הזאת ממש. דיון שפתח בו בצורה כל כך נועזת ביאליק. וכאן אנחנו מגיעים אל דמותו המיוחדת של יוסף צבי רימון, ואל היותו, בהקשר שלנו הראשון שכותב בתוך העולם הארצישראלי של העליה השניה, שבה הוא יוצר איזו זיקה מיוחדת בין עולמו הדתי מאוד, הלמדני. הוא גם בארץ ישראל המשיך ללמוד בישיבתו של הרב קוק. והוא יוצר בזיקה לאישיותו של הרב קוק. ואנחנו מוצאים לכן איזה מין עולם אישי מאוד שבו החיפוש אחר החוויה הדתית המועצמת עומד במרכז השירה. והדבר גם קשור באישיותו החד פעמית של יוסף צבי רימון, שהייתה אישיות בעלת צד קודר מאוד. ומהבחינה הזאת שוב, יש לה איזו זיקה תוכית, אישית מאוד עם הצד הקודר, הדיכאוני של שירת ביאליק. השיר הראשון שאני רוצה לקרוא מ-1910. שיר שפותח מחזור באותו נושא, הוא נקרא "במותי". הוא מוצג כאילו הוא לא יותר מקטע. תת הכותרת שלו היא "קטע". "ופגשני אז המוות העצל" "ובא עלי בלי חמדה, ואספני". "אז יכלה האדם את חמתו בציפור המצפצפה" "ותשתוק". וגשם יירד" "ירא מכל סביבו, יום וליל מפזמונו לא יפסיק". "והולכי שניים יגיחו יחידים ובקעו את ליבי לאמר." "מה סער בליבו של זה? ומה שם המה?" "וביקשו וחזרו וביקשו, מאום לא ימצאו". "וקיללו, וחרפות ימטירו" "והוציא גם ילד בלעו מפיו, וגידף." "ובנסוע ארון המתים, על אפם וחמתם" "שניים ילווהו. ועייף מהכות באדמה" "ברזלו אחד ישליך, מה קר היום, מה קר". "וגם השני ישפשף יד ביד ורטן וענה ואמר, מה קר היום, מה קר". זהו שיר מר מאוד, אירוני באורח בוטה. המסגרת שלו היא תמונת לוויה. בסופה עומדים הקברנים. קר להם יותר מאשר מטריד אותם מותו של המת. אבל הפתיחה, יש בה משהו כל כך חדש. באמת, מודרניסטי מכל כיוון. המוות לא יותר מפוגש. והמוות הוא עצל. המוות לא מתכוון לאף אדם. מוות אדיש. הוא גם בא בלי חמדה. אבל כאן מחולל יוסף צבי רימון, נס קטן בשימוש העברי הזה, "בא עלי". גם פגש וגם באיזו מין ביאה מינית. "ואספני", ועוד ביטוי עברי קדמון. המוות כאיסוף. הוא אוסף אותי אל תוך כלי, אל תוך תרמיל. "ואז יכלה אדם את חמתו בציפור המצפצפה, כלומר בנפש". באותו יצור ציפורי, אותה אידאה ציפורית של שירה. והתמונה הולכת ומקדירה, וגם ילד. מוציא את בלעו רגע מפיו, מוציא איזה מין ממתק או סנדוויץ ומגדף בקול בוטה מאוד. תמונת המוות הזאת, כל מבנה השיר, כל צורת האמירה. יש בהם משהו חדש לגמרי. השיר כשיר לא נשמע עוד כשיר של ביאליק. אבל המודוס הלשוני האופן שבו הוא משתמש בלשון, קשורים מאוד מאוד לאותה שפה של התחייה. ראו את השיר הבא שפותח ממש בציטוט של ביאליק. אנחנו קראנו אפילו בהקשר הזה את השיר הזה, "מי אני ומה אני". וכאן הציטטה מופיעה כפתיחה לשיר שעומד מנגד לדיבור הביאליקאי. "מי ומה אני..." "מי ומה אני, כי אהבתני כה "אלי! אשורי מילדות שיבצת בזהב, "דמעך זהב על כתפי נעורי נפל "ותכרז עלי מלוא שחקיך חג וחזון "הבשחקי זרים לקראת ילד משולח תתהלך? "מספר חוצות עיירה שיר וקסמים לי "מה טמנת לי באופקים, מה אל שם "תקראני? הנהר זורם סוד, הנהר פלא "ודאי אם ארחיק על גשרו, עלי תיפול יד החזון "ואני עודי נער...". הבית הראשון המרשים הזה, של השיר הגדול והמורכב הזה מתייחס לאותו שיר של ביאליק. השיר על סוף השירה. וכאן הוא יוצר מין היפוך, היפוך מפתיע. "מי אני ומה אני כי אהבתני כה, אלי" והוא בונה כאן תמונת ילדות שמזכירה את ביאליק. כאן אנחנו רואים צורה אחרת של השתייכות אל אותו דבר שהוא כנפיו של ביאליק על שמי הדור. משהו מן התפיסה שבו הוא מצייר את ההשראה האלוהית, את רוח הקודש הנופלת על המשורר כחוויה של ילד. והוא קושר את זה כאן. "ותחרז עליי מלוא שחקיך חג וחזון" הדיבור אל האל, הדיבור הדתי אל האל הדיבור שדתיותו היא עמוקה וכנה לגמרי נושם את השפה שביאליק מאפשר אותה בדור הזה וגם ממשיך אותה. והשאלה הכל כך כל כך רעננה, "מה טמנת לי באופקים? "מה אל שם תקראני?" התנועה כאן היא על גבול המיסטיות. ההרגשה שהאופק של קצה המראה, גבול העין גבול הריק, הוא המקום שבו מתחיל הדיבור האלוהי. והפנייה הזאת אל האופק כסוף המראה ותחילת האלוהי גם היא נובעת מקריאה מאוד זהירה בכמה ממשפטיו של ביאליק, כמו למשל "עם פתיחת החלון". ובכל זאת אנחנו מרגישים כאן איזשהו תו אישי אחר. הרגשה של דיאלוג כמעט אישי, כמעט אינטימי עם האל. משהו שקשור אולי באיזו רוח חסידית של דיבור עם האל. בחלקו השני של השיר הוא פונה אל האל בנימה אחרת לגמרי, שיש בה כמעט איזו הפצרה. "אהבתי אש בלפידים עולה "אלוהים, המטר אש עלי! "באתי בחזון, ותרחיקני ממך, "שלחתני אל שבילי רבים הפה יחקר חזון? "נפשי תתעלף לקודש, ואני כבר אהבתי כל! "הגדול יהיה החזון, ולא אחסר? "על בדידות הרים התהלכה צעקתי "ואני לא ידעתי כי חיבקתני עת אמרתי נעזבתי "בלילות לשמעך עוד תעיתי אם נפצעתי "דם ברית הוא... אמרו הכול אל הקבר אני יורד "ואני הולך לקראת חזונך... אלוהים אלוהי! "עגמה נפשי לאהבתך. אבי האלוהים! "לאש אהבתך אכפף. שדי! שדי! המטר עלי אש שמיך "תן חזונך, אלוהי!". לא שמענו כאן קול כזה זהו קול אחר לגמרי. יוסף צבי רימון משלב כאן חוויה אוטוביוגרפית שאין קשה ממנה. הוא היה נודד בהרים ובמדבר הארץ ישראלי כמשהו בין משורר רומנטי לצדיק חסידי. והוא חיפש התגלות אלוהית בטבע. את הצירוף בין טבע ואלוהים שביאליק מביא, הוא לוקח עד מצב אקטיבי של חיפוש של חוויה אלוהית. והנה באחד משיטוטיו בארץ ישראל בסביבות תל אביב, תקפו אותו פורעים ערבים, ופצעו אותו פציעה קשה וככל הנראה פגעו בו פגיעה משפילה מעין סירוס. וזאת הייתה פגיעה שהם נהגו לעשות, לא מעט. זה באיזשהו אופן דומה גם לפגיעה שפגעו ביוסף חיים ברנר כשהוא נרצח. והוא מפרש כאן את השיטוט הזה בארץ, ואת המכה הקיומית המחרידה, כברית עם האל. "אם נפצעתי דם ברית הוא", הוא מצרף את מעשה הברית, ברית המילה שהיהדות עושה בבנים הזכרים בתינוקות שלה, הוא מצרף אותו למעשה שנעשה בו גופו. והכוח העצום שהוא מקבל מתוך החוויה הזאת של הסבל מצטרף כאן לחוויה שהוא בונה אותה בתוך השיר שנקרא "מי ומה אני", מול השיר הביאליקאי, בשם הכמעט זהה, שבו האל נוטש את האדם. ונדמה שהוא נשאר הוא והאבן, לבדו. המושג "דור ביאליק" מקבל כאן איזו רוח אחרת. הרבה יותר מהשפעה שמובנת בדרך כלל כדבר פואטי, כלומר שקשור בסגנון או באיזו אווירה, או בהגדרת השיר. ביאליק הופך כאן למין רוח גדולה כמעין נביא שהביטויים שיוצאים מפיו, והתמונות שנבנו על ידו הם מסד לוריאציות, כלומר, למין חזרות עמוקות של משוררים אחרים. כך חושב יוסף צבי רימון בהקשר הזה. חווית ארץ ישראל שלו כמעט ממודלת על חוויות החזון הקמאיות של ביאליק בילדותו. וכאן הוא הולך צעד נוסף את המכות הפוליטיות, הקיומיות שסופג ציוני כשהוא בא לארץ ישראל הוא מפרש בתוך ההקשר הזה כהתגלות אלוהית על אדמת ארץ הקודש.
