ביאליק, וראינו את זה כבר ב"בתשובתי", טיפל בצורה חזיתית ומהפכנית במצבו של האדם היהודי, המסורתי, האורתודוקסי, הלמדן, בדור של ההתהוות הזאת של המרד הציוני בעולם המסורתי הזה. נקודת הראות שלו היא כמובן של אותו מורד. צריך לזכור כאן שביאליק משאיל כאן את הביוגרפיה האישית שלו לסדר היום הלאומי שאותו הוא מעצב בשירתו, ובהרבה מובנים הוא יצר איזו תחושה שחייו הם משל לדור כולו. בכמה מקומות הוא היה צריך להתאים את חייו לאיזו תפיסה אידאלית יותר או משוייפת יותר, מעוצבת יותר, של חווית הדור כולו. אחת החוויות שהוא מטפל בהן כאן, מעוצבת בפואמה "המתמיד". המתמיד, אותו למדן שלומד בעצמו, לבד בבית המדרש, שאיננו זקוק לישיבה, שאיננו זקוק למורה, אותו מצטיין קיצוני, שיושב לבדו ולומד, ורק בחלק אחר של חייו מצטרף לישיבה ממוסדת, זה מזכיר באופן מאוד מדויק את נעוריו של ביאליק בבית סבו, עד יציאתו ממנו אל הישיבה בוולוז'ין שאותה הוא עזב ב-1891, כלומר עזב, ברח ממנה בעצם ומרד בכל הדרך הזאת. אבל צריך לזכור שהמרד הזה התרחש רק אחרי שהוא היה בתוכו בן בית, הרמוני מאוד ומצטיין ביותר וגם מעמיק בדרכו. הדבר הזה יצר בחייו של ביאליק, בסופו של עניין, נאמנות כפולה. הוא איננו יכול להיות רק מורד, רק חוזר בשאלה, רק ציוני או בלתי דתי, או בלתי למדן. כל התשתית התרבותית היהודית הענקית שהוא סבל בנעוריו, שהוא ספג בנעוריו, נשארה בו ונשארה יקרה מאוד בתוך ההתהוות שלו כאדם, וכהוגה וכמנהיג רוחני בדור הציוני הזה שבו הוא כיהן, אפשר לומר, כמין כמין מלך של דור. השיר "המתמיד", הפואמה הזאת, מגוללת מעין סיכום של אורח חיים של נער צעיר מאוד, שלומד. סדר היום הרעיוני הוא הציונות. כלומר הוא בוחן אותו לא מנקודת ראותה של המסורת, אלא כאדם מדוכא. כאדם שחונק את עוצמתו היצרית, בתוך הלימוד, וטוען כאן טענה תרבותית קשה נגד המסורת החינוכית היהודית האורתודקסית שבה הטבעיות, אפשר לומר, רעיון הטבע מדוכא על ידי הלימוד. משהו שזוקק אצל טשרניחובסקי באותו משפט "ויאסרוהו בעבותות של תפילין" נמצא גם כאן. אני רוצה להבליט את הרגע הזה בשיר. כשביאליק מתאר את קימתו בבוקר של הנער, את יציאתו מוקדם מוקדם מביתו, ומה עושה אותו רגע של פרימה בין הבית לבית המדרש לתודעותו של הילד הזה, של הנער הצעיר, "ובטרם מקדמי אשמורות יקומו "התגבר כארי לעבודת הבורא". כאן מצטט ביאליק את פתיחת השולחן ערוך, העניין הזה של לקום כיהודי לקום מתוך היהדות, לקום מן השינה הוא אותו מצב של כניסת ההלכה אל החיים, "יתגבר כארי לעבודת הבורא". הוא "התגבר כארי לעבודת הבורא, עת כל היקום יחריש דומם". העולם עוד ישן. הוא הצעיר קם "עת כל-היקום יחריש "דומם ויחיל עד-יקום ינער לחיים חדשים, "כמו יחלום חלומו האחרון, כמו יכיל "בסתר כנפיו תעלומות ולחשים, "ומליט את-פניו בדממה נאדרה, "ורגש מסתתר בין שולי שמלתו "אז יעור הנער משנתו הקצרה, "יתלבש בחשכה ורץ אל-פינתו, "וצעדה נחפזת ממשעול הגנה, "בה ילך ההולך עד בית הישיבה, רק-אזני הרוחות השטות תשמענה "ועין הכוכבים צופיה הנתיבה." ועכשיו ראו איך נכנס הטבע אל תוך התמונה. "אז "יש אשר-ירקוד כשטן לקראתו הרוח הפוחז "משפעת התכלת, ושת לו בחלקות "וסלסל פאתו, יפתנו בסתר, "יפיח הוללות. ושמורות שתי עיני הנער תדבקנה, "כמו רחמים תשאלנה: 'חננו, אחינו! עיניך השחורות "תחתינו תמקנה עייפות אנחנו כי-עמך נלאינו. "יום תמים, יום קיץ הוגעת אותנו ואשמורה בלילה – יגענו, אחינו!" הרוח שבא לקראתו מזכיר את הרוח מ"בערוב היום", מזכיר את מלך האלפים של גתה, אבל הרוח הזה הוא גם קולו של הגוף, הגוף עצמו, שמורות העיניים, שמבקשות לישון, שכחת הגוף או אונס הגוף. מה שביאליק רוצה לבנות כאן, גם אם נקודת הראות שלו היא ציונית, צריך לראות שהנקודה הביקורתית כאן היא חווייתית ומיוסדת על איזו בקיאות גדולה. ביאליק נותן כאן איזו חוויה שיש בה טראומה ארוכה שבה הביקורת פונה אל היהדות בכנות גדולה מאוד, ומראה איך הציוויליזציה של הלמדנות בונה את עצמה על אונס או אלימות כלפי צורכי הגוף. "העיניים המבקשות לישון". וראו את הטבע פונה אליו "אז ירד הרוח אל ירק הגינה, הוא לוחש, "הוא מפתה בקול דממה דקה:" כלומר, בקולו של האל בסיפור אליהו, "'ראה, עלם חמודות, "מה ערשי רעננה, התענג "בטרם ראתך נמקה'". "'גם נחנו ישנים' ידובבו בחלומם עשבים ודשאים "מארבע הרוחות, וגם הכוכבים ירזמון ממקומם:" ממרומם, "'ישנים אנחנו ועינינו פקוחות'. "וריחות חציר גנות ערבים יבואו מאליהם בנחיריו, "ישקוהו שיכרון, ונפל גל רוח מאליו אל-פיהו "ורווחה גדולה בחזה, בגרון. "אז ירחיב הנער את-פיהו ושאף, "והרחיב את-מפתח כותנתו הפתוחה. וכאיש שהסיע אבנים ויעף "יבקשו יתחננו כל-קרביו מנוחה. "ושלח לרוח את-ידיו בלי-כוח כמבקש: 'קחני, הרוח, "שאני! נעופה מזה ומצאנו מנוח, "פה צר לי המקום, פה עייף הנני!' אך "חבטה גדולה במשוכת הגינה מזכירה לנער כי-סר מן הנתיבה, "וזכר חובתו וזכר הפינה, וכנס מן-החטא "ינוס בית הישיבה.". התמונה היא כמובן סימבולית לגמרי, הוא סטה מן הדרך, מדרך הישר, הדרך הפיזית היא גם הדרך המסורתית, היא דרך החוק, היא דרך היהדות, והטבע עומד מנגדה. והעימות הציוני שחוזר כאיזה מין בס עקשני מתחת לשירה של הדור הזה. זו אולי גם מוגבלותו של הרעיון הציוני כשהוא מעמת את שני הדברים האלה. אלא שביאליק יוצר תמונה מורכבת שבה כמו אצל טשרניחובסקי הוא טוען- הטבע נמצא בגוף עצמו ושצריך לשמוע את הקול הזה. ושוב אנחנו שמים לב לערכים המתנגשים האלה, ביאליק יוצר כאן. עקרו של השיר הוא באמת תיאור הלמדנות הזאת כטראומה ארוכה. הוא רואה את ערכה העצום. ומייחד מלים חמות מאד לערך הרב, העצום שהיה, שיש ללמדנות הזאת, אלא שהוא בפירוש גם טוען שהיא נעשית על חשבון חיוניות ובעצם ביטול עידן הנעורים כעידן ההתעצבות האנושית. השיר הזה מוקדש ממש לאיזו מן דיאגנוזה רפואית שבן הדור הזה יוצר ביחס למסורת היהודית. לדעתו כוחה בנוי מדיכוי מושג הנעורים. ביטול הנעורים ואיתו ביחד גם את מרד הנעורים. צריך להזכיר כאן דבר מעניין. בנוסח הראשון, בנוסח מוקדם יותר של הפואמה, ביאליק כלל גם תמונה של מרד תלמידים ברבם בישיבה. ותמונת המרד הזאת הוא הוציא מן הפואמה בנוסח האחרון. בין השאר כדי לחזק את טענתו הקשה שעל פיה היהדות בנויה על ביטול היחס האדיפלי בין הדור הצעיר לדור האבות. ואיזשהו אונס מתמיד של דור האבות את דור הבנים. לכך מוקדש, מוקדשת הפואמה הזאת 'המתמיד'. צריך לראות שוב בסיום את המקום הלא פשוט שביאליק נותן לעצמו מול דמות המתמיד הזה, שממודלת גם היא על עצמו כנער. מה הוא המקום של האדם החדש, הסבוך ביחס לאדם הישן, הסבוך אחרת. אני קורא את 2 הבתים האחרונים, "בנעוריי שמעתי את אלה הקולות," כלומר את קולות הלימוד שבישיבה, "ראיתי העובדים האילמים הללו, מצחותם הקמוטים, עיניהם הגדולות ופניהם החיוורים, כמו רחמים שאלו. כל קמט ומבט לי דומם הביע רגשות נחנקו, ניצוצות שכבו, כל קמט ומבט מורשיי הניע, ויסלד לבבי וקרביי נצרבו." יסלד כאן זה הרתיח, "אך מדי אזכרה את-קולם, הה קולם הבוכה בלילות כאנקת חללים, ישווע לבי: ריבונו של עולם הכוחות האלה על מה המה כלים?" ועכשיו הסיום, "לא גרם מזלי כי אובד עמכם "עמלים עניים, מספכם נפרדתי "נטשתי תורתי, "פשעתי על לחם, "ובדרך אחרת לבדי אבדתי." אבדתי באָלֶף. "העתים השתנו "והרחק מגבולכם הצבתי מזבחי, נתתי את ספי "אך זוכר עודני את כולכם, את כולכם, תמונתכם תלווני, "לא תמוש מלבי וזכורני מה חזק "הגרעין, מה בריאה הפרודה הטמונה בחלקתכם הזעומה, "מה רבה הברכה אלינו הביאה, לו קרן אור אחת "יחמתה בחומה: מה רבו הצבתים ברינה קצרנו, "לו נשבה בכם רוח אחת נדיבה ופינתה את 'דרכה של תורה' "סוררנו וסללה נתיב חיים עד בית הישיבה ,וזכורני אחירתכם מה מוראה נגאלה "הה! צר לי מאד, צר לי, עמי חלכה! "מה צחיחה החלקה ומה מקוללה, "אם פרודות כאלה תעבשנה בתוכה!" כאן, ביאליק הצעיר כותב שיר פרידה מן הישיבה ומעולמה ולדעתו במקום הזה, נראה שהעולם הזה כולו נדון בעצם לסוג של כליון בתוך השממה. אבל צריך לראות שהוא לא מעמיד את עצמו כמאושר, או כמשוחרר, או כמשהו חופשי, או ראוי יותר ממה שהוא נטש. שוב, ביאליק לא עושה את העניין הזה פשוט והוא אף פעם איננו פותר אותו. כאן הוא מנסח את זה כך: "לא גרם מזלי כי אובד עמכם," אז הוא אומר: נפרדתי, נטשתי, תורתי, פשעתי על לחם ובדרך אחרת לבדי אבדתי. הלכתי לאיבוד. אני לא מצאתי. הדבר שאני עומד בו הוא מבוכה גמורה, גם אם יש בה וודאות שאינני יכול כאדם, כאדם חושב, כאדם מודרני להמשיך בדרך הזאת, אני מצד שני לא יכול להצביע על מה כן. ההיעדר הזה של החיוב, ההיעדר הזה של הכיוון, הנאמנות הזאת לכך שמה שמתרחש כאן הוא נטישה ופרידה הוא אחד הדברים העקרוניים ביותר בעמדתו של ביאליק. הוא נשאר במקום של הטראומה והוא לא רוצה לצאת ממנה והיא גם חובתו התרבותית כשהוא בא לעצב חוויה. רגשית הוא לא רוצה לפתור אותה, משום שפתרון יגלום בתוכו איזו ראייה מופרזת של עתיד שהוא לא רואה אותה בכלל. משהו בייחוד הזה של עמדתו של ביאליק, הקדרות המיוחדת הזאת, ביחד עם זה גם הוודאות שאי אפשר ללכת אחורה ושיש כאן איזשהו צו שבא מעצם תהליך התבגרות, שאיננו חל רק באדם, אלא בעם. איזו מן התבגרות שלא ניתנת להשגה לאחור. זה המצב הסבוך שאותו הוא רוצה לעצב ואותו הוא מעצב. אפשר לומר זה עיקרו של ביאליק כמשורר [אודיו_ריק]
