הטבע, היצר הארוס, האהבה, הגוף הנשיות, התנועות של הטבע בתוך הגוף, בתוך הארוס, בתוך האהבה. תנועות כמו יום לילה,חום קור, צמיחה נבילה. המחשבה על הזיקה בין אדם וטבע בשירה של הדור ההוא, ובשירת טשרניחובסקי בפרט, היא מעמיקה וכוללת כל. טשרניחובסקי יצר יצירות ענק גם בכמותן, שרצו ליצור מערכת שתקדים את הרצף שאמור להיות בין אדם וטבע. כלומר השירה הזאת כמובן איננה דידקטית באותו אופן של שירת ההשכלה, כלומר הוא איננו מסביר, אבל הוא מדגים את הדבר. והדוגמאות המרתקות שהם בגדר יצירות מופת נדירות הן הפואמות שלו שכתובות בצורת אידיליה. טשרניחובסקי כתב שורה של אידיליות, והאידיליאות האלה הן מערכות סיפוריות קטנות שנבנות בצורת שיר ארוך שבהם נוצר קשר דו סטרי, אימננטי בין האדם והטבע. ובתוך האדם מתרחש גם תהליך נוסף של חיי האדם, חיי האדם בשום אופן אינם מוצגים כאן באופן תמים מיופיף. הדוגמה לאחת האידיליות של טשרניחובסקי היא האידיליה המפורסמת "לביבות". צריך כבר כאן להזהיר, שהמילה לביבה בעברית ישראלית לא מתכוונת לדבר שהוא מתכוון עליו כשהוא כותב את המילה לביבה כאן. הדבר שהוא מתאר את עשייתו כאן הוא, פחות או יותר קרפלך, אבל הנקודה החשובה היא, היא האופן שבו השיר הזה בונה תיאור, איך מתארים דבר. נקרא את הפתיחה. "אכן בוקר שאין דוגמתו רבים, "אז היה וראשון בחדשי האביב, הנאווה על שדמות אוקראינה, "שדמות וערבות נרחבות כים "ומי זה הראשון, ראשון לכל, "אשר ראה את חמדת הבוקר הרענן עודו רוחץ בטל, "והילל בן שחר עוד מבהיק, באותו היום והשעה? עפרוני, "הוא היה הראשון ועלה על כנפיו אל על והמטיר משם מנגינותיו "מעיר הדרורים בגג, ועל פארות הסבך האנקורים. "שניה אז תקיץ משנתה החמה "ולוהטים פניה בושה כי איחרה לקום, "נחפזה היא אל עבודתה לעביר מכחול על ציץ ולשים בפוך "כנף ציפורת, לסלסל ברצי גל נידח, "קשקשי האוקונוס להפז, "להחם ביצי הצפרדעים בסתר קנה וביצה. "שלחה קו מקיץ לדבורים: 'הקיצו, ישנים', "ומזרזה בגרגר של דגן שפיגר. ושלישית "נעורה הזקנה גיטל, אלמנת הרב, "ותפקח עיניה המאירות. צחים "וכלילי התכלת, באין זכר לעב קל במרום, "האהילו שמים, ועטופי עשבים רעננים, "פקחו זה עתה עיניהם, הבריקו המגרש והשדמה, "שלוה חולמת בכל, דומית בית- מקדש ששמם, "כאילו שמים ברום והארץ מתחת בתמהון "הוכו למראה הזיו ותמהים בעצמם על יופיים." עכשיו בתוך התמונה הבאמת הנפלאה הזאת, תבדקו איזה טון הולך ונוצר כאן. כמין סיפור שדומה לסיפור כמעט לילדים, מי קם ראשון, מי קם שני? "שנייה" השמש התביישה, "בושה כי איחרה לקום", מה צריכה לעשות השמש? לצבוע את הציצים, את הגלים להעיר את הזרעים, לזרז את הדבורים, הכל הופך לסיפור. ובתוך ההתעוררות של הטבע, העפרוני, השמש, השלישית היא גיטל, האישה, אלמנת הרב, זה לא שהיא לא עלמנת רב, לא שאין קהילה יהודית, לא שאין מסורת, הכל כאן. אלה שהכל פתאום מצטרף לרשת ענקית של תהליכים, והרשת הזאת לא מתחילה באדם ולא נגמרת באדם. אבל האדם הוא חלק, והוא חלק בתוך דבר שאתם די מרגישים שחופה עליו איזה מין חיוך, הכל נאמר באיזה מן טון חדש לגמרי, יש כאן משהו נעים שהוא באמת נאמר באיזה מין טוב, איזה מין טובות כזאת, זאת האווירה של האידיליה. שוב אני מזהיר, זה לא אומר שמה שיקרה בכל כולו הוא טוב, ההפך הגמור. בתוך זה נמצאות טרגדיות ענקיות, אבל התמונה הכוללת, התמונה שמקיפה את האדם היא של הטבע. והטבע הוא טוב, הוא הטוב הגדול. הכל עסוק בלצמוח, הכל עסוק בלחיות, הכל עסוק בלהתעורר ולעשות דברים של חיים. והגיבורים כאן הם גלים והעשבים ודבורים ובני אדם שהם כמו דבורים. עכשיו עוד דבר בתוך הטון הזה, הוא כמה חשוב למשורר לתאר, המילה הזאת שלפעמים נראית לנו מילה שולית על יד ההתרחשויות האנושיות של הספרות, על יד הטרגדיות על יד האהבות. על יד הרשע, על יד הקנאות הגדולות. כאן משנים את המבט. כאן פתאום הופכים את הדבר את האובייקט, את חלק החיים, את פרטיי המעשה לעיקר. ראו איך הוא מתאר את גיטל הרוחצת את ידיה בבוקר, "מהרה גיטל, ותקם מעל מיתתה החמה, "והייתה מתכסה בסמיכה, ואם עברו כבר ימיי צינה, "נטלה ידיה בספל נחושת בן ידותיים. "עתיק היה הספל מאוד, כבד משקל ומוצק "מבריק ומזהיר, כבא ממירוק בלבנה כתותה. "דורון לה היה מאת דודתה, עליה השלום, "ונתנה לה אותו ביום חג כלולותיה לזיכרון, כלי מאוד יקר. "ובדיל מאז אך פעמיים ציפו", ראו איך נראה הכלי? יש לו שתי ידות, הוא נוצץ כי מירקו אותו בלבנה כתותה. בחול שנוצר מריסוק לבנה הוא חומר המירוק הישן והוא מבהיק, מטפלים בו זה כלי שהוא חלק מתוך משק בית חי, קפדני, מלא ערך. הוא גם עשוי היטב, הוא יצוק כבד משקל ואז בסוגריים לא פחות חשוב, מי נתן אותו? דודתה נתנה אותו, למה היא נתנה אותו? ליום חג כלולותיה, ואז עוד פרט פרט קטן שמעניין רק אנשים שיש להם ספלים שהם שומרים עליהם היטב, מאז שהיא קיבלה אותו ציפו אותו רק פעמיים בבדיל. בכל יצירה אחרת, לא זאת בלבד שזה לא היה מעניין לא היו מכניסים בכלל פרט כזה, כמה פעמים ציפו את הספל בבדיל, כאן זה חשוב לטשרניחובסקי זה חשוב, לאידיליה זה חשוב, הנוהג, פירטי החיים, החושניות של המגע בהם. כשהיא קמה קורה לה משהו, "ראתה גיטל חתולה "הלוקק החלב, והרגישה פתאום בנפשה "גם היא תאוות האכל, ובאפה ריח של לביבות אז בא, "לביבות ממולאות בגבינה ורוחצות בזבדה "והאד עולה בסיר מן הרותחים". אישה רואה חתול עולה בה רצון, זהו לא יותר מחשק, אבל זה לא פחות מחשק, אישה רוצה לביבות, אישה דומה לחתול, הליקוק בחיה מעורר ליקוק באדם. ומכאן והלך פרטי הפרטים של עשיית הלביבות גם התבונה שבזה, גם המסורת שבזה, גם איך פשוט עושים את זה, המעשה, תבונת המעשה, לאורך שלושה עמודים פורס טשרניחובסקי איך מנפים את הקמח, איך אוספים אותו איך מוסיפים לו ביצה, איך לשים איך מוסיפים את המלח איך שמים את זה במים הרותחים וכן הלאה. לא זאת בלבד שנמצא כאן המתכון לעשיית קרפלך בשלמותו, אלה שהדבר הזה מופיע כאן ביופי עצום. ברור לגמרי שמילים כמו, "באפה ריח של לביבות iii לביבות "ממולאות בגבינה ורוחצות בזבדה", ברור שמביאים כאן דבר שאין טוב ממנו, הדבר הזה מקבל ערך שלא קיבל מעולם בתרבות היהודית לא שלא אכלו בא היטב, אכלו בא היטב מאוד וכמובן הכינו קרפלך, אלה שהדבר הזה לא עלה על שולחנה של השירה ולא קיבל את הלשון הזאת, הלשון שעברה מספר ישעיהו אל המטבח. בלי לרדת, כלומר השפה הזאת נשגבת לא פחות מהעברית המקראית וכך זה אומנם כתוב, אנחנו שמים לב איך המשורר משנה את סדר היום התרבותי כולו ורוצה לתת לחשקים של הגוף לתענוג הזה, לאותו דבר נעים, נעים ושולי, נעים ואינו שייך לסדר היום הרגיל של התרבות להיכנס אל תוך השירה. ודבר אחר שעכשיו צריך לבוא אל התמונה מצד אחר, איפה אנחנו נמצאים? אנחנו לא נמצאים בארץ ישראל, השיר הזה מדבר על אוקראינה. בשורה השנייה הוא מוסיף, "הנאווה על שדמות אוקראינה". הגלות כאן לא מוצגת כגלות רגילה, בדבר הזה טשרניחובסקי מגלה עד כמה מורכבת הראייה, של השירה הציונית בתוך המערך הפשוט הזה לכאורה ׁשל גלות מול מולדת נכספת. רחוק מעוד משירת חיבת ציון שראתה את הגלות כאיזה נאד דמעות אחד גדול שרבים בו הצארים מול הארץ שהאביב באים ועולמים, לא ולא. מה שבונה כאן טשרניחובסקי היא חווית חיים שהחשוב בה הוא הקשר בין אדם וטבע והוא אפשרי גם בתוך העולם יהודי. כלומר הוא מחזיר אותו והוא גם מגלה במקום שהוא ישנו את קיומו. ונותן אותו במלוא פארו, ואוקראינה לא מופיעה כאן כמקום מכוער כלל וכלל, הוא יפה כפי שהיא, הוא יפה על פי מושגי הנוף היפה של הטבע, של הרנסנס, של הרומנטיקה ושל הציונות שקיבלה אותם מתוכו. [אין_קול]
