רחל בלובשטיין מוסיפה לשירה העברית של הדור עוד מימד שהוא אופייני לה ושייך לגורלה הטראגי, והוא אותו מימד מרטירי של משורר חולה שחפת. זוהי ירושה של סמל אירופי מאוד מאוד נודע שסוזן זונטג הקדישה לו מסה מאוד ידועה, ׳המחלה כמטאפורה׳, שבה היא מראה עד כמה מחלת השחפת שייכת הייתה לעמדה רוחנית דווקא, כאילו ייסורי המחלה הזאת לא הובנו רק ואולי אפילו לא בעיקר מן הצד הפיזי, הדוחה והמאיים שלהם שבו אדם הולך ונחנק למעשה, צעד אחר צעד לקראת מותו אלא הובנו כדבר ששייך לאנשים רגישים במיוחד הנמצאים מחוץ למעגל של הבריאות הבורגנית כביכול ומביאים מן המקום המיוסר, השרוי בצד, בעליית הגג או בחושך, איזשהו ידע ואיזשהו מבט ואיזו רגישות יתרה לדקות הרגש והמחשבה. דמויות של מלחינים נודעים שהיו חולים בשחפת, כמו שופן, משוררים גדולים, כל אלה האצילו על המחלה הזאת איזו יפעה ובעצם בנו סביב המשורר הילה של קדוש מעונה. היות המשורר קדוש מעונה או לפחות מעונה במחיר השירה, הרעיון הזה נמצא כבר בשירה העברית והוא נכנס בגדול דרך שירתו של ביאליק. הדבר הזה מאוד בולט בשירו, אחד משיריו הנודעים ביותר, ׳לא זכיתי באור מן ההפקר׳, אלא שכאן אנחנו מקבלים את המחלה שהיא בעצמה מיתוס ורחל מודעת להיותה מיתוס והיא משתמשת בה בשיר שפותח את קובץ שיריה ׳מנגד׳ שבו היא בונה באופן מודע לגמרי את עמדתה כמשוררת טראגית. כך הוא השיר הפותח שנקרא ׳ספר שירי׳. ״צריחות שצרחתי נואשת, כואבת, ״בשעות מצוקה ואובדן, היו למחרוזת מילים מלבבת, ״לספר שירי הלבן. נגלו חביונות לא גיליתי לרע, ״נחשף החתום בי באש, ואת תוגתו של הלב הכורע ״יד כל במנוחה תמשש״. השיר הזה איננו רק שיר על כאב שהפך לדבר שהוא נחלת הכלל, ״יד כל במנוחה תמשש״, אלא להישג העצום שמושג במחיר המחלה והאובדן שכלול בה, וכאן בצורה מאוד מרשימה היא מנגידה את הזוועה שבסבל הזה, ״צריחות שצרחתי נואשת, ״בשעות מצוקה ואובדן״, והמצלול ׳צריחות צרחתי, מצוקה ואובדן׳ והשורה החזקה הזאת מסתיימת במילה ׳אובדן׳ כאילו היא נופלת אל תוכו. כל זה מתנגן עכשיו באמצעות החרוז כניגוד ״לספר שירי הלבן״, ומה ש׳כואבת׳ הופך ״למחרוזת מילים מלבבת״. ההיפוך החזק שבין המילים האלה הוא מסדר יומה של השירה הסימבוליסטית שאוהבת ליצור באמצעות המצלול גם טלטלה אינטלקטואלית ואיזו הפתעה. המילה ׳כואבת׳ הופכת ל׳מלבבת׳, המילה ׳אובדן׳ ל׳לבן׳, אבל זאת הטענה הרומנטית הגדולה של העמדה המרטירית. מתוך האובדן יוצא האור, מתוך הסבל של המחלה יוצאת השירה ומתוך השחפת יוצאים החיים האלה, וכשהיא אומרת בפעם השנייה שהדברים האלה הם חזיונות שאינם ניתנים לגילוי לאדם, ניתנים כן לגילוי לעולם, אז זה לא רק איזושהי קובלנה על כך שמשהו ברשות הפרט הפך לרשות הכלל, אלא משהו לא יכול לצאת בכלל מתחום הסוד, יוצא בזכות הייסורים אל הכלל והופך לתובנה שהיא סמלית, כלומר שהיא נחלת הכלל במובן הרוחני והחשוב והמכריע שבזה. הראייה הזאת של עצמה כמרטיר התקבלה על כל סביבתה בתרבות הישראלית. המשוררות, גם היא וגם לאה גולדברג דור אחד מאוחר יותר, זכו ליחס אחר, יחס שהאלמנט המרטירי שבו, אלמנט הסבל שעומד ביסודו, הופך את עמדתן למשהו אחר. הן גם הן אבל גם קדושה של השירה. ובשירת העמק מעמדה של רחל הוא בפירוש דומה למעמד של קדוש והיחס אל קברה שכל מה שכתוב עליו זה רק המילה ׳רחל׳ בדרך כלל בלווית הספר עם איזה מטייל שגונב אותו באותו שבוע. אז הקבר הזה הוא אתר של עלייה לרגל, כמו קברי קדושים, ובצדק מסוים, בתוך העולם של השירה הציונית כפי שהיא מתרחשת בעמק, כל העשייה הזאת נודפת איזשהו מימד דתי, ולכן המנסחת של המקום הזה היא הקדושה של המקום. הכנרת, כפי שגם כותב אחד המשוררים של העמק, יהושע רבינוב, היא מעין ארון קודש של ההיכל שהוא העמק. אני רוצה לקרוא את אחד משיריה הנודעים ביותר של רחל משום שהוא יוצר ממד אחר סביב הכנרת הזאת, המקום הזה והמראה שלה, וזה מאוד מאוד מרתק לראות את התיאור הזה, במידה והדבר הזה הוא בכלל בגדר תיאור, מול התיאור המאוד מאוד חריף בחושניותו של אסתר ראב את הנופים של הרי יהודה שניבטים ממזרח לפתח תקווה. ואולי, ׳ואולי לא היו הדברים מעולם׳. ״ואולי לא היו הדברים מעולם, אולי ״מעולם לא השכמתי עם שחר לגן, לעבדו בזעת אפיי? ״מעולם, בימים ארוכים ויוקדים של קציר, ״במרומי עגלה עמוסת אלומות לא נתתי קולי בשיר? ״מעולם לא טהרתי בתכלת שוקטה ובתום ״של כנרת שלי, הוי, כנרת שלי, ״ההיית, או חלמתי חלום?״. ההלחנה המפורסמת של השיר הזה בידי יהודה שרת גורמת לרבים מן הקוראים שבאו אחרי ההלחנה הזאת, רובנו שרויים בזמן הזה, לראות את השיר הזה רק מבעד למנגינה, והמנגינה הזאת מטעה. המנגינה הזאת, עם כל יופיה הבלתי רגיל, קוראת את השיר אחרת מאשר השיר כתוב בו. המנגינה הזאת יוצרת הרגשה שכשמגיעים אל המילים של ״כנרת שלי, הוי, כנרת שלי״, מגיעים אל איזשהו חוף מקווה כאילו הכל מתגשם למרות המשפט ״ההיית או חלמתי חלום״. משהו, איזו אתנחתא מושגת שם, בעוד השיר כולו נשען על השאלה הזאת, ואולי מעולם מעולם לא? אולי הדבר הזה לא היה? מובן שהמבנה הרטורי הזה, ׳ואולי זה לא היה׳, לא בא לבטל את הדבר שהיה אלא ההפך, להעצים אותו במידה כזאת שהוא מקבל מימד של לא יאומן מרוב הוד, מרוב שגב ומרוב ודאות שמה שהתרחש בו הוא דבר שהוא מעבר לתחום האפשר, כלומר זאת הגאולה. כלומר, מעולם לא עשיתי את זה משום שאם כן עשיתי את זה, הדבר הוא התרחשות של גאולה, להיות בכנרת, להיות על ׳עגלה עמוסת אלומות׳ וגם לתת את הכל בשיר פירושו שהדבר הזה הוא התרחשות אלוהית והיא במהותה לא מתקיימת אלא רק כעיווי. היא מצטטת כאן כמעט במלואו משפט שנמצא ב׳יבגני אונייגין׳ של פושקין, יצירה שלגבי אדם עם השכלה רוסית כשלה הוא בבחינת דבר ממילאי כמעט. זהו מן המכתב של טטיאנה אל אהובה, יבגני שבו היא שואלת בדיוק את השאלה הזאת, "האם היית או חלמתי חלום?". ואת כל הרגשה הרומנטית הזו של הדוברת הפושקינית, היא מעבירה אליה מול מראה הארץ. אלא שהכוח שהיא משיגה כאן הוא אחר והוא עשוי דווקא מן הריתמוס הכל כך מעודן ומיוחד לרחל, של השיר על גבול הדיבור. "ואולי לא היו הדברים מעולם, אולי" שורה לחוד. "מעולם" ואחר כך האנאפורה של זה מופיעה בבית הבא. "מעולם "בימים ארוכים ויוקדים של קציר". כלומר, המשפט מתארך ומתארך. "לא נתתי קולי בשיר" הרטוריקה של המשפט הזה כלומר, דחיית התשובה של על מה הוא מדבר היא עיקר כוחו, ולכן היא דוחה במידה כזאת את ההתגלות הגדולה ביותר בתוך המראות האלוהיים והיא של הכנרת. והמילה כנרת הופכת על ידי השיר לסמל הקדוש מכל הסמלים שהמרחב הארץ ישראלי יכול לשאת. במובן הזה, שוב, צריך מתוך השוואה לשירתה של אסתר ראב, לומר שהשירה הזאת עם כל יופיה, היא איננה מקומית. כלומר, היא הופכת את המקום לכל כך רב הוד וקדוש, שהוא בעצם לא ממש מקום. ולכן השאלה אם הוא היה או לא היה, היא חלק ממהותו. הספק בדבר היותו של המקום משום היותו נפלא ונושא עליו ממד של גאולה היא חלק מהותי בתפיסת המקום הזה בשירתה של רחל, ושוב כאן נמצא מתחת לפני השטח אותו כפל פנים אותה שמחה מול עוני, מול ודאות בדבר העוני שראינו בשיר "אל ארצי". מה שנותנת המשוררת הנשית מול המשורר הגברי שלונסקי למשל, או אורי צבי גרינברג, הוא אותו ממד שבו הספק נמצא מתחת לתמונה. והספק מצד אחד בונה את התמונה כסמל ומצד שני גם מערער את התמונה הזאת כסמל. אני רוצה לסיים את הדיבור על רחל באחד השירים הנודעים ביותר שלה שהוא נותן לספר "מנגד" את שמו, והוא השיר "מנגד". "קשוב הלב "האוזן קשבת הבא? "היבוא? בכל צפיה "יש עצב נבו זה מול זה "החופים השניים של נחל אחד "צור הגזרה: רחוקים לעד "פרוש כפים, ראה מנגד "שמה- אין בא "איש ונבו לו על ארץ רבת" אי אפשר כמובן להבין את הטקסט הזה בלי סיפור מות משה בסוף ספר דברים. עמידת משה על הר נבו לקראת מותו, כשהארץ המובטחת מעבר לנהר. "זה מול זה החופים השניים של נחל אחד" רחל בוודאי מתייחסת כאן לחייה שלה העומדים קרובים מאוד לסופם. השיר הזה נכתב שנה לפני מותה. והיא חשה את מחלתה ההולכת ומתגברת. והחוף השני של חייה, של קיומה, הוא המשך חייה. בהקשר אחר, השיר הזה הוא גם שיר אהבה שיר על אהבה שאיננה מתגשמת, שבו הצד השני הוא אפשרות הקיום, הוא החיבור אבל היא יוצרת כאן ממד אחר לגמרי. השיר כפי שהוא, מוצג כמצב אוניברסלי. ובתוך ההקשר הציוני, להעמיד את המצב האוניברסלי דווקא כמצבו של משה על הר נבו, זהו דבר מעניין מאוד. ויש בו, לפי דעתי, טעם עז מאוד של אמת. כאן היא איננה יוצרת כפל של דברים אלא מעמידה את הכפל בסיפור עצמו, במרכז השיר, אותו ציר של הנחל האחד הזה, שעניינו הוא להפריד. מקום המים כאן הוא לא מקום שעוברים מבעד לו כמו עם ישראל בסיפור יציאת מצרים. אלא, הוא הדבר העקרוני שנשאר כאן. ממדיו הסימבוליים של המשפט "בכל צפייה יש עצב נבו" ובהמשך, הסיום "איש ונבו לו "על ארץ רבה", ראוי לתשומת לב האופן שבו בנתה רחל כאן את ממדיו של הסמל המונומנטליות שלו, העוצמה של השימוש במקור המקראי ומצד שני, חופש הפעולה העצום שהיא נותנת לעצמה כשהיא משתמשת בו באופן הזה. לא רק הטענה שבכל צפיה יש עצב נבו, זה אולי מתבקש כמעט מכל קריאה של סיפור על מות משה. אלא בהטיה השנייה, "איש ונבו לו". ושמצב הנבו גם בזיקה לארץ ישראל, הם מצב פנימי, מתמיד, והגאולה איננה באה. במקום הזה, אותו צד פסימי שנוסף לחייה עם מותה בטרם עת, הוא דווקא ההופך לסמל המכריע שלה. הדבר הזה שוב צריך להזכיר לנו את עמדתו של ביאליק. ביאליק הפך דווקא את היותו יוצא דופן לצורך העניין נכנה את זה חולה שמצבו כמוכה דיכאון, כופת אותו עוצר אותו, משתיק אותו את זה הוא הפך דווקא לסמל המרכזי של שירתו, וגם של ראייתו את הדור. השיר שעוסק ממש ביציאת מצרים בשירתו, שיר שלא קראנו בהקשר הזה הוא "מתי מדבר", ודמותם של סלעים גדולים שהם שרידיהם של גיבורי יציאת מצרים שהפכו לסלעים ונשארו במדבר. הם רוצים לצאת משם, אבל הם לא יוצאים משם. הם קופאים על מקומם והם נשארים במדבר. משהו מן הסמל של "מתי מדבר" נשאר בשיר "מנגד". וזה המקום שבו משורר גדול בן הדור, מעמיד את המיתוס שמפעם בתוך רוח התקופה בצורה כל כך אפילו, זולה, מעמיד אותו על צדו ההפוך דווקא. ומתעקש על כך, וגם מעמיד את זה כמשפט שיכול להפוך לפתגם, והוא אמנם הפך לפתגם. אין כעט משכיל בן הדור ההוא, ועוד שניים שלושה דורות אחריו, וגם לא מעטים היום שלגביהם הסיום של השיר הזה הוא חלק מלשונם, "איש ונבו לו". ושזה הדבר שהופך לאחד המרכזים האלטרנטיביים, אבל המכריעים, של התמונה של השירה הציונית בתקופת העלייה השלישית, כלומר בשנים ההרואיות של הציונות הארץ ישראלית שבה כיבוש הקרקע הוא המרכז, והשכרון מן ההישג שבזה מפעם בכל מקום זה עניין מהותי, ואת הדבר הזה צריך לראות. ובשני המקרים של המשוררות הנשיות של העידן ההוא, אנחנו שמים לב שהתו שמטיל ספק בעצם התגשמותה של הגאולה כאירוע קונקרטי, ממשי, תקיף נמצא דווקא שם.
