נקרא עוד כמה שירים מתוך "לפני השער האפל" כדי להרגיש את ממדי החידוש, ממדי המודרניזם המיוחד, של פוגל. השיר הבא הוא השיר השני, כלומר השלישי עם שיר הפתיחה. 'על שפת הכרך אשבה' "על שפת הכרך אשבה "עיף אשבה. פעם היה לי אב "אבא נוגה, שותק. "תוך דמדומי קיץ ערבים "לחשו עצים כהים. פעם היה לי כפר. "על שפת הכרך אשבה, עיף אשבה." הבית הראשון והבית האחרון חוזרים על עצמם במלאות. אבל יש גם בית אחד שהוא התחלה של מילה, של משפט, שאיננו נגמר. "פעם היה לי כפר", פסיק, והדבר הזה נשלח אל המרחק. ראו את המטאפורה המעניינת, "על שפת הכרך". זו מטאפורה גדולה, אבל גם פשוטה מאוד. הכרך כאילו הוא ים ואני יושב על שפתו. אינני שייך אבל יש לי מקום. ומיד אחר כך החזרה על הסיומת, אפיפורה, "על שפת הכרך אשבה "עיף אשבה". החזרות של פוגל שעשויות הדים, כאילו משפט ואחר כך בית שלם הוא הד של קודמו. המילה מופיעה כאן כאילו יש לה הד שנוצר כבר בתוך השיר עצמו והוא ממשיך אחר כך גם אל מחוצה לו. בשיר הראשון הוא ממש מסביר מעין תמונה אודיופונית כזאת, תמונה שיש בה צד כמעט פיזיקלי. "זמר חרישי אשלח על פני גלי הליל" כאילו הליל יוצר טבעות גלים כאילו אבן נזרקה אל תוכו, ועליה השיר נוסע. הד אחר הד. והשיר כאן גם הוא עשוי הדים פנימיים. אשבה חוזר, וראו את החזרה של פעם היה לי. "פעם היה לי אב", אחר כך "פעם היה לי כפר". אבל גם הבית השני, עם האב, "פעם היה לי אב "אבא נוגה שותק". והאבא צומח מן האב. לא רק משום שזו אותה מילה מצד המשמעות, אלא הצליל אב, זה קטן, אבא עכשיו צומח מזה. עם ההגדרה, "אבא נוגה שותק". לא צריך שום הסבר על התוספת של המצב רוח התנועה של הרגש שבאה עם כל מילה על כל מילה. "אבא נוגה שותק". מושג איזה מצב רוח. אנחנו אומרים אותו כחלק מסלנג אפילו. העברית הישראלית יצרה מזה אפילו פועל, מצוברח להצטברח, מצוברחת. אבל המילה מצב רוח בעצמה היא מילה חשובה מאוד בדיבור על שירה ועל אומנות בכלל. באנגלית יש מילה מפורסמת Mood או בגרמנית, Stimmung. בכל שפה היא באה עם עולם אסוציאציות חשוב Mood הוא גרסה אנגלית, מודרנית למילה היוונית העתיקה מודוס. שהיא אופן וצירוף של צלילים ואופני דיבור, או אופן בצורות סגנון. כלומר, בין מצב רוח לסגנון יש קשר. בגרמנית Stimmung היא מילה מעניינת בכיוון אחר. Stimmung זה גם לכוונן כלי מיתר. כלומר, היא כוונון מסוים של צלילים. והיא גם עוסקת במצב רוח. גם המילה מצב רוח במשמעות העברית, כלומר, מישהו כשיש לו מצב רוח הוא בעצם קצת עצוב. זה נמצא גם באנגלית, Moody, וגם בגרמנית וגם בעברית. כשאומרים שמישהו יש לו מצב רוח, המצב רוח הוא כבר לא טוב. אבל מצב רוח עצמו בעברית הוא צירוף יפה. אם תתרגמו אותו ללשון אחרת תראו כמה הוא מורכב. המצב של הרוח, הרוח זה נגיד Mind, מצב זה נגיד זה Condition נו, זה כבר Condition of the mind זה רציני. כלומר, מהו המצב של הרוח שלך? באיזה מצב היא נמצאת, באיזה מצב צבירה? לאן היא הולכת? מה קורה איתה? מה קרה לה? השירה של הדור הזה מאז ביאליק, וכאן עוד ביתר שאת לא רוצה לעסוק רק בעולם בחוויה או בדבר שניתן לסכם אותו ברעיון פילוסופי. אלא בעיצוב של מצב רוח. זה מצב שהוא רחוק מאוד ממודעות הוא נמצא הרבה קודם, הוא נמצא קרוב לגוף קרוב להזיה. המילים שנמצאות בשיר הזה שלוחות אל תוך חלל "על שפת הכרך אשבה", התוספת של עייף "פעם היה לי אב", האיכות של האב. "אבא נוגה שותק". עכשיו שעת הדמדומים נוספת. מתוך הדבר הזה לא ברור איפה אנחנו נמצאים האם במצב של לשבת על שפת הכרך, או באיזה עבר כשהאב הזה עוד היה חי. "תוך דמדומי קיץ "ערבים לחשו עצים כהים" היה טוב. אבל הכהות נשארת, ועכשיו גם קול ועכשיו באה עוד היזכרות, והיא לא מתחברת לכלום. "פעם היה לי כפר" חוזר לפתיחה "על שפת הכרך אשבה" "עייף אשבה". יותר מאשר סיטואציה טכנית, הרי לגמרי לא ברור איפה זה על שפת הכרך האם זה באמת איזו נקודה גיאוגרפית מסוימת? כמובן לא. איזשהו מצב בזיקה לציוויליזציה, אני יושב לצידה. אבל זה המקום, והישיבה והעייפות אוחזים את הכול. הגוף של השיר הזה לא ברור איפה הוא מצויר האם הוא על הדף, או האם הוא באיזה יקום ערטילאי. אנחנו שמים לב שהציור הזה הוא על גבול ההפשטה מה שנשאר כאן מבני אדם, הוא רק כמה מילים זה המקום שבו אנחנו שמים לב, שבו האימפרסיוניזם נוגע במישורי ציור, אם אנחנו חושבים על אומנות הציור, שנוגעים כבר בעולם שעושה כתמים גדולים שמורח דברים על פני בדים גדולים, בלי לדייק כבר בשאלה מה מצויר שם. הדבר שנמצא על הדף הוא צבע, והצבע בא מן הנפש. זהו מצד הטכניקה, העולם של האקספרסיוניזם. האקספרסיה הזאת, שהיא תנועה אחרת מאשר האימפרסיה האימפרסיוניזם קולט, האקספרסיה מנביעה, יוצרת תנועה מתוך התודעה, מתוך הנפש אל החוץ, אל היצירה.
