המשורר הבא שנדבר עליו היום, הוא אברהם בן יצחק. זהו כינויו של אברהם סונה, שגם הוא נולד כ-10 שנים אחרי ביאליק, אלא ששייכותו למה שאנחנו מכנים "דור ביאליק" יש לה גם איזו הפרעה או חידוש, משום שהוא נולד בגליציה, בפשמישל, ועיקר חינוכו הפואטי בכל מה שקשור לתרבויות שאינן עבריות היה מן הסביבה הגרמנית והמרכז אירופית הרבה יותר מאשר העולם הרוסי. מהבחינה הזאת הוא גם יוצא דופן משום שעיקר חינוכו כאדם בוגר התרחש בווינה. העולם הגרמני והמרכז אירופי הוא בכל אופן רק חלק תפיסתו את הלשון העברית של השירה ואת ההקשר שבו נאמר שיר עברי ביחס ללשון העברית של המסורת ושל ההווה, חייב הרבה מאוד לביאליק. והוא מתייחס באופן מאוד דרוך לשירת ביאליק, ואנחנו מרגישים את זה. מהבחינה הזאת הוא כן שייך לאותו עולם של פיכמן ושל שמעונוביץ' ושל שניאור ושל שטיינברג, ובכל זאת יש עוד דבר שמבדיל הבדל נחרץ את שירתו מזו של אנשי דור ביאליק, והוא שכבר בתחילת דרכו, בתחילת העשור השני של המאה ה-20, הוא החליט לכתוב בהברה ספרדית. כלומר זו שתהיה בעתיד והתחילה להיות אז והייתה מאוד בחיתוליה, צורת הדיבור של העברית הארץ ישראלית. כמובן צריך לזכור שהעברית הישראלית של היום איננה בדיוק רק ההכרעה לדבר בהברה ספרדית מצד ההטעמות, הדברים האלה קשורים גם בהרבה הכרעות נוספות שהתרחשו כמה דורות לאחר מכן להעדיף את הרי"ש הזאת מול הרי"ש, הן של הערבית מצד אחד והן של הרוסית מצד שני. כלומר זה לא רי"ש, וצורת ההגייה של החי"ת והעי"ן וכן הלאה. ובכל זאת, משהו בהכרעה הזאת קובע שהנגינה של העברית, המקומות של ההטעמות שלה הם אחרים כבר. הם יהיו שייכים לעברית של העתיד. גם כאן יש טעם חדש, אחר. טשרניחובסקי בסוף ימיו כתב כך. אבל ביאליק חשב על זה והוא הטעים חלק משיריו באיזה מין צורה שבה יהיה אפשר לקרוא אותם גם כך וגם כך. אבל כאן באופן מובהק כותב בעברית חדשה. כך אנחנו קוראים את "חורף בהיר". "טהור וקשה ולבן העולם "מצפון הרוח תמול הניסה "חלומות ערפל עיוור ותועה עד לבלי קץ "בנשימתה תעצור היום הרוח. "שלג מבהיק מסביב וצל הרים תכול "שמי תכלת חוורים ירטטו באורם. "ובצל- תפוש בהדר קפאונו "ישתרע הנהר, וכעין קשקשת לו "ברקת קרח כהה. ושלגי זוהר לו. "עד אשר יאבד גוו הירקרק והמתפתל שם במרחק. "מקום שם אור היום התלקח, ונוגה לו לבן להבות "כאילו חמה נפלה על גולמי קרח "קשי הבדולח ותישבר. "את עיני אסגורה. בי ירון דמי "וצלילו באוזניי טהור העולם. "לי נדמה: יחד עם לב הארץ, "בי ליבי יהלום: והוא עם פלגים יזרום "שמתחת לגלד הקרח נוזלים. טהור... העולם, "טהור..." לגמרי ברור שזה מאוד עקרוני שהמילים מסתיימות כאן בהטעמה, כלומר בצורה הספרדית, הצורה שבה אנחנו מדברים. "טהור וקשה ולבן העולם". על זה בנויה כל העוצמה אימפרסיוניסטית של הטקסט הזה. התחושה הפיזית ממש שיוצרת ההטעמה של הלשון שהטהור הוא כמו קשה והוא כמו לבן והוא כמו העולם. ומה שקושר ביניהם הוא אותה מכה פנימית של המילה בסופה. הצליל הקשה הזה של העברית קשור במילים "קשה" ו"טהור". ואת זה הוא קושר לתחושת הקור, הקשיות של הקרח. אנחנו כבר מרגישים כאן שזהו אימפרסיוניזם בצורה מאוד מאוד מהותית, אבל הוא פועל אחרת. ועד כאן אנחנו רואים בצורה מאוד חריפה עד כמה הצליל של השפה הוא דבר מהותי למשורר, וכאן אנחנו רואים כמה השינוי מהגיה אחת לאחרת הוא מהותי לתחושה נכונה של השיר. ועוד דבר מתרחש כאן. קל היה להרגיש שהשיר הזה איננו מתרחש בתוך שורות מדודות, ושהמשקל שלו אינו אינו מוכתב מבחוץ, כמשקל הטוני-סילאבי של ביאליק, ושל שניאור, ושל שטיינברג, ושל פיכמן. המשקל כאן איננו קבוע. אלא יש כאן רק ריתמוס, רק מקצב ושהשיר כל כולו נראה חופשי. צורת השורות שלו היא ספורדית, אחת ארוכה יותר, אחת ארוכה פחות, אבל כל שורה חשובה. ונקודות הסיום שלה חשובות. לא פחות מאשר בשיר מדוד. אבל הוא לא מדוד. השיר הזה מתייחס לאיזשהו מקצב שהולך ומשתנה על פי חוויית האמירה. ובמקום שבו הוא ארוך טיפה יותר, זה גם מהותי. ומקום שבו הוא קצר, ולפעמים במילה אחת גם זה מהותי. זו מסורת אחרת. היא איננה באמת מודרניסטית. אבל היא מזוהה בדורות האחרונים עם מודרניזם. יש לא מעט שירה רומנטית שכתובה באופנים האלה, ובכל זאת הוא בוחר את הדרך הזאת בשירה העברית זו דרך חדשה. השירה העברית אחרי ביאליק בעיקר זאת דרך חדשה. החופשיות שבה פותחת פתח לסוג אחר של תחושה של שיר. ובואו ניכנס רגע אל האימפרסיוניזם האברהם בן יצחקי. הוא פועל אחרת. כאן, התחושה של המעבר בין הנוף אל האני היא מטושטשת יותר. אברהם בן יצחק, שלא כמו פיכמן, רוצה ליצור הרגשה שיש איזשהו קשר מהותי בין האדם והעולם. מהמקום הזה הוא עובר אל נקודה קצת אחרת שמצריכה אותנו לומר "יזם" נוסף. והוא הסימבוליזם. זהו עוד דבר שקשור בזרמים של המודרניזם בראשיתו, והוא אותה שירה שרצתה לגעת ביחסים אחרים בין דברים בעולם, והיא גילתה לדעתה, השירה הזו שהיא בעיקר שירה שמקורה הוא צרפתי, שהזיקות שמשוררים מגלים בין דבר לדבר הם מושתתים על שני אלמנטים שהם חשובים לא פחות זה בהשוואה לזה. אחד הוא זיקות של משמעות, שמוחשות על ידי מטאפורה ודימוי, כלומר על ידי הלשון הפיגורטיבית, והשנייה זיקות של צליל. במקום הזה, מגלה המשורר כביכול באמצעות הצליל איזשהי זיקה טמירה, בטי"ת, בין הדברים בעולם. וכאן השיר הזה מוביל לזיקה עמוקה בין המשורר והעולם. זה מתחיל קודם כל בקשר הזה בין המילים "טהור", "קשה", "לבן", "העולם". ותמונת הקיפאון הגדול הזה, שאגב, כל הבקיא בשירת הדור מגלה שתמונת הנהר הקפוא שמתחתיה זורמים המים, היא תמונה שכמעט כולה מושתתת על שיר מאוד מפורסם של ביאליק, שנקרא משירי החורף. והיחס בין קפוא וזורם והדינמיקה שביניהם, אלא מה שקורה כאן הוא אחר לגמרי. הפער הזה בין הפנימי והחיצוני בין המוחשי והלא מוחשי לעין הוא זה שמוביל את המשורר לעצום את עיניו. עצימת העיניים היא פתיחה של חלקו השני של השיר שבו מתגלה שיש קשר תוכי, אימננטי, קשר של זרימה בין האדם והעולם. זה דבר שאימפרסיוניסט טהור כמו בפיכמן לא יאמר. זה ההבדל בין ה'יזמ'ים הוא הבדל מהותי. תפיסת העולם של הסימבוליסט היא שהמשורר הוא איש מסתורי, כלומר הוא נוגע במסתורין של העולם. יש כאן איזו מיסטריה והכתיבה היא לכן מעקב אחרי משהו דתי ומיסטי במהותו. "את עיני אסגורה, בי ירון דמי." הוא שומע את הדופק, שומע את הדם זורם בעורקיו. אבל מה שאומר הדם "צלילו באוזניי טהור העולם." מסתבר שהפתיחה הזאת של השיר, והצלצול הזה של ההטעמות הוא גם מעקב אחרי הדופק. הדופק הזה מסתבר, יחד עם לב הארץ, בי לבי יהלום. בי לבי יהלום. זה לב הארץ וזה לבי שלי. והוא עם פלגים יזרום. שמתחת לגלד הקרח נוזלי, טהור העולם כשהוא אומר בסוף, טהור העולם טהור, זה לא לבי ולב העולם, אלא זה איזה לב אחד שפועם. זאת טענה רדיקלית. זו טענה אחרת לגמרי. היא טענה שאופיינית לסימבוליזם, והוא מציג את ראשית הסימבוליזם הזה בעברית. כאן נכנס זרם עז מאוד של מחשבה פואטית שעתידה לבנות דור גדול מאוד בשירה העברית הארץ ישראלית דווקא. זאת השירה של שלונסקי, של אלתרמן, של לאה גולדברג, השירה הזאת מעמידה דמות משורר שמקבלת מימד נבואי אחר מזה של ביאליק. אחר מזה המדבר כביכול מאיזה, מעל סלע רם ונישא, "קום לך לך אל עיר ההריגה". אור העומד בצורה כזאת מול השמיים. לא את התפקיד הנבואי הקדמון עושה כאן המשורר. אלא הוא מגייס איזו נבואה חדשה, עכשווית, והיא של ידיעה טמירה. של איזו תחושה קוסמית. איזשהו מגע דרך הצליל, דרך המילה ודרך השיר, עם הישות הקוסמית של האלוהות והעולם. זהו מצב אחר לגמרי. זה מצב שבו השיר עצמו מעצם טיבו יש בו איזו דתיות. זאת אגב ההשקפה שפיעמה בקרב משוררי אירופה, שהיו קרובים אל הזרם הסימבוליסטי. וכאן הוא מקבל אותה במלואה.
