"אדם זקן, מה יש לו בחייו?" "הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם". "הוא מדשדש אל המטבח, ושם" "המים הפושרים יזכירו לו, שבגילו, שבגילו, שבגילו". "אדם זקן, מה יש לו בבקריו?" "הוא קם בבוקר קיץ, וכבר סתיו" "נמהל בערב בנורות חדרו." ממסעו במסדרון הוא טרם שב" "כי שם הוא עוד חשב, חשב, חשב" "מה לעשות עתה ומה לקרוא, אדם זקן, מה יש לו בספריו?" "רוחות פרצים בהם יעלעלו ויסמנו לו משפטים על בוא הקץ" "בדיו סתרים, ואחר כך לו יגלו כמה מהם". "והוא יצא חוצץ בברק עינו, בנסיונו הרב" "אדם זקן, מה יש לו בעיניו? אם יתרכז" "יצוף בו זכר קרב רחוק, צמא ניגודים וכישרון וסיכויים תלולים" "עד שקרב יום שיכחה." "עכשיו מן הגרון עולים בזהירות, כסיירים" "כמה מן הבטוחים בחרחוריו, כמו נהמות נמר צעיר בסתיו". "אדם זקן, היכן כל נמריו?" "הוא עוד יצא לציד יום אחד, כשהירוק יהיה ירוק שחור," "עם כח רב וניסיון מועט" "הוא עוד יצא לציד יום אחד." "את השנים ישאיר מאחוריו כמו כביש ארוך, שנעזב, עייף" "מאחורי כלי רכב מטורף, שהוא עצמו ינהג בו כרודף" "אחר הזמן, שכבר אזל כולו. אדם זקן, מה יש לו בגילו?" "הוא מנמנם, כי הוא פוחד לישון". "עיניו פקוחות למחצה, מנחשות לפי תנועת הכוכבים, אם הלחישות" "רומזות כי זה לילו האחרון. אדם זקן, מה יש לו בחלון?" "חלון פתוח, ודרכו נשקף ראש זר ולא מוגדר" "שמאותת להיות שנית נמר צעיר בסתיו" "תמיד תמיד לקחת, לא לתת לראש עוין" "מבעד לחלון לפקוד אותו בערב אחרון. אדם זקן," "מה יש לו בערבו? לא מלך ויפול" "לא על חרבו". השיר המפורסם הזה לא כל כך פשוט כמו שהוא נשמע. נדמה שאנחנו עוסקים באיזו סצינה ריאליסטית ממש בביתו של איש זקן. שמדשדש אל המטבח. ואז משפט באופן כל כך מר וגם גרוטסקי מדגים את השיכחה. "המים הפושרים יזכירו לו, שבגילו, שבגילו" "שבגילו". נדמה שהמשפט הזה מאבד את המרכז, כלומר הוא כבר לא זוכר לאן הוא הולך במשפט הזה. אבל המשחק המר הזה במשפט, בדיבור ובמבנה המשפט. בזיקה לגיל ולתנועה בתוך הבית. הדבר הזה מתפתח לאיזה תמונה הזויה של אדם צעיר על איש זקן. או על אפשרות לדמיין אדם זקן. אדם זקן שהוא איננו כבר יכול להיות צעיר. אבל נדמה לאדם הצעיר שהדבר היחיד שהזקן יכול לעשות זה לחזור אל איזה ממד של נעורים. והממד הזה של נעורים "יצוף" "בו זכר קרב רחוק צמא ניגודים וכישרון "וסיכויים תלולים." המצב הזה של ההימצאות המרוכזת שמנוסחת באופן כל כך מעניין בצירוף "סיכויים תלולים". שמזדקקת אחר כך בדימוי הזה לנמר. אלא שהנמר הזה עכשיו מתחיל מהמחשבה על חרחוריו הם דומים לנהמות של נמר צעיר בסתיו. הניגוד העז הזה המצב הזה שמתבונן באדם דרך גבורה או טרף או כוח או נעורים בלבד. בזיקה להתפוגגות, זה דבר אחר לגמרי ממה שהיינו מעלים על דעתנו כדיבור על זיקנה. והמתח הזה, המתח הכפול בו הצעיר מדמיין זקן, ושבו הזיקנה מפוררת את הנעורים ושהזיקנה איננה נתפסת לא כהצטברות ובוודאי שלא כסוג של עוצמה. הדבר הזה נמצא כאן ברגע האחרון, באיזו תמונה שמבוססת בצורה נפתלת. על גיבור תנ"כי או רומאי, שנופל על חרבו. "מה יש לו בערבו? לא מלך ויפול" אלא שהשלילה היא כפולה, גם לא על חרבו. כלומר, גם זה אין וגם זה אין. השיר המעניין הזה נפתח במשפט שהוא אולי תמצית האופן שבו אבידן חושב. הוא חושב על המשפט ועל העולם ועל התנועה בין המשפט והעולם בו בזמן. "אדם זקן, מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם". ראו את מבנה המשפט הזה, קם בבוקר, בוקר לא קם. המשפט מתחיל ומסתיים באותה מילה, באותו צליל. ונדמה שהתנועה הזאת, לקום בבוקר היא עכשיו גם באמצעות הצליל, נשאבת חזרה אל תוכה. כלומר, לא רק שהוא לא קם, הבוקר, בתוכו אלא שהתנועה שלהם קדימה ואחורנית היא סימטרית לגמרי. כלומר, מה שפועל כאן הוא מין עיקרון פיזיקלי שהוא רוצה ליצור. אנחנו שמים לב כיצד השנינה כלומר, הבניה של המשפט כמעט כדבר והיפוכו נתפסים בעיניו כסמל. כלומר, באופן שבו הסימבוליסטים הבינו את האמת שנחשפת על ידי השירה. הם הבינו את זה כזיקות של צליל ומשמעות, חריזה ומשמעות. וכאן, בדרך אחרת. אנחנו רואים סימבוליזם עברי שצומח מתוך משפט דיבורי. ובכל זאת הממד שהוא רוצה ליצור הוא איזו לכידות בין התמונה הסמל הגדול, הבוקר בתוך האדם ובין הצליל. הצליל, התנועה, מבנה המשפט, הופכים יחד לסמל גדול.
