הטבע. הרעיון הכל כך עקרוני בתוך ההגות הציונית, מילה כל כך חשובה בחיינו ובסדר היום העולמי, הפוליטי, האקולוגי, היא לא דבר מובן מאליו ולפעמים לא מובן בכלל בתוך המסורת היהודית של אלפי שנים. וגם בתוך עולמו של המערב הוא לא תמיד תפס את המקום שנראה לנו כל כך טבעי היום. בעולמם של הקדמונים למשל הטבע היה רקע שהם בדרך כלל פחדו מפניו. הרבה פעמים איכלסו אותו באלים מאיימים. הוא סימן דברים שקשורים ברוח האדם. הטבע באותה משמעות של מקום בעל ערך מקום יפה שאנחנו צריכים לשוב אליו אחרי שהגענו לאיזה רבייה בתוך עולמה של הציוויליזציה, הרעיון הזה מבצבץ בתרבות הרומאית הקדמונית אבל הוא הופך רעיון עיקרי וחשוב בעולמו של הרנסאנס האיטלקי. אז במאה ה-15 וה-16 רק אז הפך הטבע למקום הנכסף וגם היפה, אז גם גובש הרעיון בדבר הנוף היפה. הנוף כדבר שעומדים מולו וסופגים מתוכו עוצמות ותכנים או בורחים אליו כדי להחלים ממאורעות העיר וממזימות החצר. זה הטבע של שייקספיר, זה הטבע של טורקוואטו טאסו, של המשוררים הגדולים של הרנסאנס. זה הטבע של רוסו במאה ה-18, זה הטבע של הרומנטיקה. הרומנטיקה האירופית ניגשה אל הטבע וחיברה אותו אל מושג האדם ואותם חלקים באדם שנראו להם נשגבים, חשובים יותר היו פתאום אותם חלקים לא רציונליים, קדמוניים, טבעיים, אם אפשר לומר, בתוך ההוויה האנושית נמצאים מתחת לשכל הפועל, מתחת לרעיונות או מעבר להם, קודמים להם, עדיפים מהם, יפים מהם. הרעיון הזה שנראה לנו היום אולי מופרך לחלוטין היה רעיון חשוב, גדול בתפיסת האדם הרומנטית שהיא בבסיסה עדין פועלת בהרבה חלקים בתוך ההגות העכשווית נגיד מחשבות על התרפאות באמצעות הטבע או בריחה אל הטבע כדי להתמזג עם כוחותיו, זה לא נמצא לגמרי בשולי העולם של היום ובכל זאת החשיבות של הרעיון הזה, ככוח שגם שינה עולמות, היא במאה ה-19. את הרעיון הזה ספגה הציונות מן הרומנטיקה האירופית והמושג הזה של הטבע, זאת אומרת זה לא כל דבר שנמצא בטבע, הטבע כמחזה של עוצמה, כדינמיקה, כהתרחשות שבעצם ניתן ללמוד ממנה דבר אנושי, וכל אחד חש בשיר הזה עד כמה האלמנטים הטבעיים הגלים והצוקים הם בעצם דמויות אנושיות, הם נאנקים, הם מסגירים את ליבם, ראשיהם אלעל. הם זקופים במאבק הזה, כלומר הם עומדים כמו איזה פלנקס יווני מול אויב, זאת העוצמה שנמצאת בתוך הטבע ויחסו של האדם אליו, הוא יחס של מי שבא להתרפא מהמחלה של העידון המופרז. של הציוויליזציה המוגזמת, במקרה הזה אפילו הייתי אומר ומאבחן כאן סוג מסוים של סובייקט, סוג מסוים של אדם, שנותן לעצמו עודף תשומת לב. "כי תאבל נפשי "ופצעי יזעקו". כלומר המצב הזה נראה בעיניו מצב פגום. זה המצב שבעקבותיו הוא נודד. אני רוצה להמשיך היום בדרכו של טשרניחובסקי בתוך ערג הרעיונות הראדיקליים כל כך של המחשבה הציונית החדשה שהתגבשה ונוסחה לפעמים בצורה החריפה ביותר, לא במאמרים פובליציסטים ולא בנאומים בקונגרסים ציוניים אלא בשירה דווקא. ואחד השירים שהם שהם, אחד השירים הפרוגרמטים החשובים ביותר בדור ההוא ושאי אפשר לשכוח אותו ואי אפשר שלא להזכיר אותו גם בהקשר הראשוני הזה הוא שירו של טשרניחובסקי "לנוכח פסל אפולו" שיצא לאור בסוף המאה ה-19 ממש, על 899, כלומר אחרי הקונגרס הציוני הראשון. וכאן אנחנו נראה את הקשר האולי מושלם הראשון שבין רעיונות לבין תנועות נפשיות שהשיר בונה אותן בצורה מאוד, מאוד מרשימה. השיר הוא מונולוג שנישא אל עבר פסל הזוי של אפולו. זה לא בדיוק אפולו של היוונים הקדמונים זה יותר אפולו של אירופה, של המאה ה-18, כלומר אל התרבות, היופי ואולי הוא מגולם בעיקר בפסל הנודע שנמצא בוותיקן היום ומכונה אפולו מאפולו בלוודרה. הגבר היפה מאוד הזה. הדבר שהוא מפתיע בשיר הזה זה שאפולו הזה הוא בסופו של עניין הופך באמצעות השיר לבן דמותו החדש של האל היהודי. דווקא זה העניין. טשרניחובסקי עושה כאן תנועה אל יוון אבל התנועה הזאת היא איננה אל יוון, היא בעצם אל היהדות הקדומה כפי שהוא רוצה לבנות אותה בתודעתו של האיש הציוני החדש. "לנוכח פסל אפולו". אני אקרא אותו בישראלית ונשאיר אותו ככזה עכשיו משום שסבח הרעיונות שבו הוא כרגע חשוב יותר מן הצליל. "בָּאתִי עָדֶיךָ, אֵל נִשְׁכָּח מֵעוֹלָם, "אֵל יַרְחֵי-קֶדֶם וְיָמִים אֲחֵרִים, מוֹלֵךְ עַל זִרְמֵי בְנֵי-אָדָם רַעְנַנִּים, "מִשְׁבְּרֵי-אוֹנָם בְּשִׁפְעַת עֲלוּמִים! אֵל דּוֹר אַדִּירִים וּנְפִילִים בָּאָרֶץ, "כּוֹבֵשׁ בִּזְרוֹעוֹ גַּם גְּבוּל שׁוֹכְנֵי רָמִים "לְמוֹשַׁב גִּבּוֹרִים בְּבָנָיו בַּעֲטֶרֶת "עֲלֵי-הַדַּפְנָה עַל מִצְחָם הַגֵּאֶה, רוֹדֶה בֶאֱלִילָיו וְנִדְמֶה לָהֵמָּה, "לָשִׁית נוֹסָפוֹת עַל סוֹד מוֹשְׁלֵי תֵבֵל, "דּוֹר אֵל בָּאָרֶץ, שְׁכוּר שֶׁפַע הַחַיִּים, "נָכְרִי לְגוֹי חוֹלֶה וּלְבֵית הַכּוֹאֲבִים. אֵל-נַעַר, "נֶאְדָּר, רַעֲנָן, כְּלִיל-יֹפִי, "חוֹלֵשׁ עַל שֶׁמֶשׁ וּמִסְתְּרֵי-חַיִּים בְּעַרְפִלֵּי הַשִּׁירָה וּבְגִנְזֵי-גְוָנֶיהָ, "בְּיָם הַנִּגּוּנִים בְּאַלְפֵי גַּלֵּימוֹ, "אֵל גִּיל הַחַיִּים בְּכָל עָשְׁרָם וַהֲדָרָם, "תָּקְפָּם וּצְפוּנֵי מַשְׂכִּיוֹת גַּוְנֵיהֶם. בָּאתִי עָדֶיךָ, "הַאִם הִכַּרְתָּנִי? הִנְנִי הַיְּהוּדִי: "רִיב לָנוּ לְעוֹלָמִים!... מִמֵּי-אוֹקְיָנוֹס בֵּין חֶלְקֵי יַבֶּשֶׁת "תְּהוֹם הָרוֹבֶצֶת בֵּינֵינוּ יִבָּצֵר לְמַלֵּא עַד פִּיהָ בִּשְׁאוֹנָם וַהֲמוֹנָם. "שְׁחָקִים וְרַחַב עֲרָבוֹת הֵן קָצְרוּ מֵהִשְׂתָּרֵעַ בַּפֶּרֶץ, "הַמַּפְרִיד תּוֹרַת אֲבוֹתַי מִדַּת מַעֲרִיצֶיךָ. "עֵינְךָ הָרוֹאָה בִי! יַעַן הִרְחַקְתִּי לֶכֶת מִכָּל "אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וְאַחֲרַי בִּנְתִיב יֵתַע אָדָם בֶּן-תְּמוּתָה, "הִנְנִי הָרִאשׁוֹן לַשָּׁבִים אֵלֶיךָ, "רֶגַע בּוֹ קַצְתִּי בִּגְסִיסָה לַדּוֹרוֹת, "בְּמוֹעֵד בּוֹ אֶשְׁבֹּר אֲזִקֵּי הַנֶּפֶשׁ, נַפְשִׁי הַחַיָּה, הַדְּבֵקָה בָּאָרֶץ. "זָקֵן הָעָם – אֱלֹהָיו זָקְנוּ עִמּוֹ! "רְגָשׁוֹת נִצְמָתִים בִּידֵי חִדְלֵי-אוֹנִים, "קָמוּ לִתְחִיָּה מִמַּסְגֵּר מְאַת דּוֹרוֹת. "אוֹר-יָהּ לִי! אוֹר-יָהּ! "בִּי קוֹרֵא כָּל גֶּרֶם, חַיִּים, הוֹי חַיִּים! כל עֶצֶם כָּל עוֹרֵק. "אוֹר-יָהּ וְחַיִּים! וָאָבֹא אֵלֶיךָ. "בָּאתִי עָדֶיךָ. מוּל פִּסְלָךְ אֶקֹדָּה. "פִּסְלְךָ – סֵמֶל הַמָּאוֹר בַּחַיִּים, "אֶקֹּד, אֶכְרָעָה לַטּוֹב וְלַנַּעֲלֶה, "לַאֲשֶׁר הוּא נִשָּׂא בִּמְלֹא כָּל הָעוֹלָם, "לַאֲשֶׁר הוּא נֶהְדָּר בִּמְלֹא כָּל הַבְּרִיאָה, "לַאֲשֶׁר יֵשׁ מְרוֹמָם בְּסוֹד-סוֹדוֹת הַיְצִירָה. "אֶכְרַע לַחַיִּים, לַגְּבוּרָה וְלַיֹּפִי, "אכרע לכל שכיות-החמדה, ששדדו" "פגרי אנשים ורקב זרע אדם" "מורדי החיים, מיד צורי שדי," "אל אלוהי מדברות הפלי אל אלוהי כובשי כנען בסופה" "ויאסרוהו ברצועות של תפילין" קשה לתאר היום בוודאי איזה מחץ מרדני, חתרני הופץ משיר כזה, ומן השיר הזה בפרט כלפי האוזן העברית היהודית גם זו המחפשת לה נתיבות חדשות בסוף המאה ה-19. לעמוד מול אל יווני ולכרוע מולו גם אם בסופו של עניין מתבהר שמדובר באל העברי היהודי הקדמון אל אלוהי כובשי כנען בסופה זאת סצינה, זהו מעשה שצורתו היא של עבודה זרה וזה בדיוק מה שרצה טשרניחובסקי לעשות הוא רצה לזעזע את תודעת הקהל הוא רצה ליצור מצב של הזדעזעות, הוא רצה לזעזע לא רק תודעת קהל אלא מצב תיאולוגי. אנחנו חשים כאן באיזה ממדים רצו להלך המשוררים בני הדור ההוא. לא על חוויה פרטית הם רצו לדבר. אלא על דבר שמסובב את תנועת ההיסטוריה התרבותית של היהדות. לא פחות מזה. מה שהוא רצה כאן זה להזיז מערכת אמונות מושרשת ביותר שבה קודם כל, כל אחד זוכר עוד מן החגים כמו חנוכה למשל, את היוונים מול האנחנו. היוונות הזאת. היוונות שזכורה מאז קורבן הבית כאיזה דבר שבו גלומה כל האיבה החיצונית. לעולם היהודי. יוונות כאיזה שם של צאצא של יפת. כן, היפת עולמו של היפה, הזר, האירופי. מול זה עומד טשרניחובסקי. טשרניחובסקי רוצה לעשות "רהביליטציה" יהודית לאויב הגדול של המערב ולטעון עוד יותר מזה שהיהדות במקורה היא הדבר "הזה", כלומר שיש בשורש ההתרחשות ההיסטורית נקודה משותפת, נקודה של שיתוף, נקודה של מקור אחד עם הדבר שהתפצל אחר כך, כלומר עם המסורת היוונית של הערצת העוצמה, הערצת היופי והעוצמה שבתוכו. והקשר העז הזה דווקא בין אלוהות ויצר. כי זה הדבר שהוא בסופו של השיר בעוצמה גדולה, באלימות גדולה אבל גם בברק בלתי רגיל הוא מנסח את זה כמה שעשו היהודים לאל הקדמון הם אסרו אותו ברצועות של תפילין. הוא מתייחס למעשה הריטואלי של הנחת התפילין כאל מאסר הגוף בתוך העיקרון הדתי המדכא הוא רואה בתנועה הזאת של עטיפת היד והקפת הראש ברצועות התפילין צורה של קבילה. הוא רואה ממש כאילו הגוף נמק בתוך המאסר שאוסר את הדת כביכול את הגוף. אנחנו רואים כאן מחדש באופן אורגני לגמרי איך הרעיון של הטבע בתוך האדם כגוף, כיצר, כיופי אירוטי שקשור באומנות בגבורה ובעוצמה, כל זה צריך עכשיו להיות מוקנה לדעתו מחדש לאלוהים. [אין_קול]
