השיר הבא של גלבוע, 'יצחק', הוא גם כניסתו של מיתוס אחר שקשור בדור הזה והוא נובע מהכניסה אל ההיסטוריה דרך השואה והוא הכנסתו, הכנסתה של עקידת יצחק אל תוך השיח התרבותי כסמל על, מרכזי, מכריע ואנחנו נפגוש היום שוב שני שירים על עקידת יצחק. 'יצחק'. "לפנות בוקר טיילה שמש בתוך היער. "יחד עמי ועם אבא וימיני בשמאלו. "כברק להבה מאכלת בין העצים. "ואני ירא כל-כך את פחד עיני מול דם על העלים. "אבא אבא מהר והצילה את יצחק "ולא יחסר איש בסעודת הצהרים. זה אני הנשחט, בני, "וכבר דמי על העלים. ואבא נסתם קולו. "ופניו חיוורים. ורציתי לצעוק, מפרפר לא להאמין וקורע העיניים. "ונתעוררתי. ואזלת-דם "היתה יד ימין". השיר החידתי והמזעזע הזה איננו מתרחש בשדה מערכה ישראלית דווקא. רואים איך הוא נמצא בתוך עולם אירופי. והדובר בשיר הוא דווקא יצחק. והעקידה איננה מתרחשת על אחד ההרים אשר אראכה. היא מתרחשת בלא הזמנה ובלא הוראה אלוהית, ומי שמזהה אותה הוא הילד. והילד הזה רואה רק את המאכלת העוברת בין העצים, משהו שהוא נמצא בעולם ואיננו כוונה של מישהו, הוא איננו מעשה אלוהי מדויק. הוא הולך ומתרחש בעולם והקריאה אל האב שיציל אולי היא הדבר שקרוב להיות דומה לסיפור עקדת יצחק עובד כאן הפוך. האב הוא הנשחט ולא הבן. והבן הופך עכשיו "כשימינו אזלת דם", ימינו איננה מסוגלת לפעול הלאה, משהו משותק בו. משהו עכשיו הוא אות נצחי לשחיטה הזאת, והשחיטה היא דווקא של יחסי האב והבן. משהו בדור נקטע. הדבר הכל כך מפתיע בשיר הזה הוא החופש לשנות את הסיפור הקדמון ובכל זאת להשתמש בו. ולהכניס אותו לתוך מערכת שהיא בחלקה נמצאת בעולם הדמדומים של הנפש, והחלום הרי בסוף של השיר לגמרי ברור "התעוררתי" ואז נותר הדבר האובייקטיבי והוא איזו יד שלא יכולה לפעול יותר, איזשהו כוח שהוא משותק. העבר הקרוב נראה כמו חלום לא משום שהוא לא אמיתי, אלא משום שהוא נמצא בספרה בעלת עוצמה מיתולוגית. ושתי המלחמות האלה, הענקית של אירופה והענקית של ארץ ישראל, לצד העוצמה הטראומטית שלה היא הייתה חורבן גדול מאד. הן הופכות יחד למעין חלום בלהה בשיר הזה. אמיר גלבוע בשיעור הזה שם את שני העניינים הגדולים האלה בזיקה לחוויה הקיומית הדורית. העמידה מול הנופלים, השכול וההתמודדות המאוד סבוכה איתו. והוא כאן מצביע על העובדה שההבנה של המוות היא איננה דבר שאפשר לסיים אותו באיזשהו אופן. שהוא תהליך צעד אחר צעד, והוא בעצם סיפור בעצמו, סיפור אינסופי. אני רוצה לסיים את הדיבור על אמיר גלבוע בשיעור הזה בשיר מאוחר שלו, שיר שבו הוא פונה לדרך פואטית חופשית הרבה יותר. איננה כבר מחויבת לבתים ובוודאי שלא לחרוזים, ויוצרת תהליכים תודעתיים ביחד עם תהליכים לשוניים שיש בהם איזו זרימה ואיזו גם דו משמעות מאוד מאוד מרתקת. היכן נגמר משפט, היכן מתחיל משפט, ואנחנו שמים לב לדבר שהתרחש כבר בשיריו הראשונים והוא איזה קשב חדש, שוב, שאיננו דומה לקשב האלתרמני, לאה גולדברגי, שלונסקאי, אורי צבי-גרינברגי, לדיבור שיכול להיות קטוע, כלומר לדיבור אותנטי, קונקרטי צומחת כאן בפירוש איזו הרגשה שלישראליות תהיה שפה משלה. ואמיר גלבוע הוא בין הראשונים שהקשיבו לבשורה הזאת, משום שזה הרבה, זה הרבה יותר רציני מאשר איזו ידיעה שנובעת מן הרחוב ומן הדיבור, ושיש לעולם הדיבור איזו ראייה רוחנית משלו, תנועה אסוציאטיבית משלו. השיר הזה הוא ״בשביל הזה ודאי לי שוב לא אעבור״. הוא עשוי שני בתים: "בשביל הזה ודאי לי שוב לא אעבור. עתה "אלחץ כף ידי אל קליפת העץ. אפשר עוד "לפני שיירד הגשם יעבור כאן מי אחר וילחץ "גם הוא כף ידו אל קליפת העץ ובלי דעת "יוסיף מגע אוויר על גבי מגע אוויר. "ואחר יבוא הגשם. "וכל המגעים עמו יגלשו מטה אל "אדמת גזע העץ וייספגו באדמת גזע העץ "ויבואו בשורשים ויעלו "בגזע ובענפים וימלאו את העלים ירקות "חדשה. היכן אהיֿה אני כאשר "נשימת ידיים ירוקה וקצרה שלי ושל הבא אחריי "ישתלבו במשך הנושם של ירוק העד." זהו, אין סימן שאלה. זה סיום. העולם אחר לגמרי ובכל זאת קשור אל הקשב העמוק של המשורר הזה לתהליכי חיים וכניסת החלוף אל תוכם, אלא שכאן הוא בונה ראיית שלום גמורה. והוא גם משורר אמיתי של שלום, אם אפשר לומר, שיר שעוסק בחלוף האנושי אבל בתוך מעגלים רחבים של צמיחה, נבילה והמשך, הימחקות וכניסה אל תוך הטבע. משהו בשיר הזה קשור אולי באיזו ראיית עולם מפתיעה לגמרי בדורנו, משהו שמוחק אפילו את רגע המוות כרגע חשוב. וגם העובדה שהאני איננו מותיר סימן ורק המגע הוא בבחינת מגע אוויר. וברור לדובר, הפתיחה של השיר היא משפט בלתי נשכח: ״בשביל הזה ודאי לי שוב לא אעבור״. זאת איננה בשורת מוות, אלא ידיעה שהתהליך הזה שאנחנו שרויים בו כבני אדם חיים הוא חד כיווני והוא בלתי הפיך, וההפיך או המחזורי, הוא העולם שמעבר לאדם, והוא ירקות העצים, ירידת הגשם ותנועת הזמנים שהיא מעבר לתפיסת האדם. והוא מבדיל בין המהלכים האלה, אבל ההבדלה הזאת היא שקטה. בחרתי בשיר הזה גם כמובן כדי להראות את, לפחות סימן אחד לוורסטיליות העצומה של המשורר הזה, שהספקטרום של הנושאים שהוא כתב עליהם רחב הרבה יותר מאשר ענייני החורבנים האלה והמוות, אלא הרבה יותר מזה, משום הנגיעה בעובדה שכשמשורר שרוי בעידן של מבחנים קיומיים על-אישיים גדולים כל כך, הפואטיקה שלו נחלצת לכיוון המלחמה ויוצרת שם מענה פואטי שמתאים לעניין, שמתמודד עם האתגר הזה, וזה אחד האתגרים הגדולים של שירת הדור ההוא, להצליח לכתוב על מלחמה, להתמודד עם הוראותיה, ולהעמיד את השכול כדבר שניתן באיזשהו אופן לדובב אותו. אבל אותו משורר, כשהוא חי בעידן של שלום, אנחנו שמים לב איך הפואטיקה כולה נענית לדבר הזה ומשתנה. זה שיר שנאמר ממקום אחר ומה שחשוב בו איננו רק חיים או מוות, אלא גם תהליכים לשוניים נראים אחרים. מדברים אחרת. נדמה שהשיר הזה נכתב כשכל מנגנוני המחשבה והתודעה נמצאים במצב של ציפה, במצב של איזו רגיעה גמורה ושיש דיבור כזה. ובאיזשהו אופן אמיר גלבוע הוא גם הפתח לשמיעת הדיבורים השונים של מצבים קיומיים שונים. ומהבחינה הזאת הוא אחד המשוררים הרוחניים, אם אפשר לומר, הרוחניים ביותר שהיו לנו. והשיר הזה הוא בוודאי מסמך של תובנה רוחנית עילאית. לקבל כך את ההימצאות בתוך הזמן: "יבוא מי, אחר. ראו אלא ״יבוא מי אחר וילחץ גם הוא כף ידו״. יהיה מישהו אחר, זה לא אני. וגם זה יישטף וגם זה יישטף. והדבר הלא נראה הזה, שיישטף בגשם וייכנס אל השורשים, הוא יהיה חלק מהחיים האלה, לא צרור החיים באותו מובן טראומטי שאנחנו אומרים את המילה הזאת, אלא בהימצאות הכוללת של החיים שאין לה רישום מוחשי לאיזה מבט ולאיזו הבנה שכלית.
