המושג שהשתמשתי בו, תחייה, תחיית הלשון העברית תקופת התחייה, תחיית הספרות העברית הוא טעות. ובכל זאת אני משתמש בו, כולנו משתמשים. זה המושג שבו התרבות הישראלית מכנה בו את העידן שבו היא נכנסה אל תודעת עצמה, אפשר לומר, בסוף המאה ה-19. שנות ה-80 של המאה ה-19. זה הדימוי שהציונות בעידנה ההירואי רצתה לראות מבעד לו את התקופה הזו, כאילו מתרחש רנסנס. כאילו מתרחשת תחייה בתרבות הזאת, שלכאורה מתה לאורך 2000 שנה. אני משתמש במושג הזה משום שכולם משתמשים בו, ויש לזה ערך בפני עצמו. אבל אני רוצה להבהיר שיש בו טעות גדולה מאוד, העברית לא הייתה שפה מתה מעולם. זאת הייתה קודם כל שפת התפילה זאת שפה התורה שנקראה במחזור השנה שנה אחר שנה. אדם יודע קרוא וכתוב בעברית קרא בה, ידע לקרוא בה, התפלל בה למד בה, השפה הזאת הייתה חיה מן חיים שכאלה. היא לא הייתה שפת דיבור. מהדבר הזה, מההקשר הריטואלי, הטקסי של העברית נובעת אותה תכונה שהיא מקשה עלינו להבין את המעבר שעשתה השירה העברית החדשה, מכיוון נוסף והוא שהשפה הזאת הייתה עטויה תמיד הילה של קדושה. היא גם מכונה לשון הקודש. זו שפה שבתוך ההקשר הדתי היהודית היא אפופה קדושה ממשית. כלומר, היא שפה ששייכת לא רק לטקס, אלא היא בעצמה מחזיקה הקשר של קדושה. בה ניתנה כביכול התורה על פי מחשבה מסוימת בתוך היהדות, בה נברא העולם, פשוטו כמשמעו. השפה הזאת היא שפה אלוהית. האמירה האלוהית חוללה את היש. ההקשר הקדוש הזה גם שמר עליה בתוך הקשרים, בתוך החיים בתוך הקשרים סגורים. לא זאת בלבד שלא דיברו בה, בעצם אסור היה לדבר בה. במובן מסוים בעברית העתיקה ביותר, העברית של התנ"ך. אי אפשר היה להשתמש אלפי שנים. צריך לזכור שהייתה עברית נוספת כבר בעולם העתיק, והיא העברית של חז"ל. העברית של סוף ימי בית שני, והימים שאחרי חורבן הבית השני. העברית הזאת היא עברית אחרת, בסוגריים אני אוסיף כבר כאן, זאת העברית ששימשה בסיס לעברית החדשה שבה אנחנו מדברים היום. משום שבתוך האסוציאציות, בתוך ההקשר התרבותי של היהדות היא נתפסה כעברית החילונית יותר, המעשית יותר. עברית של יומיום יותר, זאת העברית של המשנה. היא עדיין קדושה, אבל היא נמצאת באיזה רובד אחר. העברית העתיקה, לכן, כבר החזיקה בתוכה מעין משלבים, מעין סולם של ערכים שבו הגבוה ביותר הוא התנ"ך, ובתוכו הבריאה והשירות העתיקות. אבל ברור שהעברית בתוך ההקשר הזה, קשה לקרוא לה מתה. יותר מכך, לאורך כל הדורות התפוצות השונות של ההוויה היהודית התקשרו זו עם זו דווקא באמצעות העברית. זו השפה שאנשים בבבל, אנשים בתימן ואנשים בפולין או באיטליה יכלו להתקשר באמצעותה. זאת הייתה הלינגואה פרנקה של היהודים, בענייני מסחר ובענייני הלכה השפה שבה הם התקשרו הייתה העברית. ליהודים הייתה בדרך כלל הוויה מרובת שפות. הם דיברו בלשון הארץ שבה הם חיו איטלקית באיטליה, גרמנית בגרמניה, פולנית בפולין והייתה להם עוד שפה שלהם, בתוך ההקשר הזה כמו היידיש, כמו הלדינו, כלומר שפה יהודית שיוצרת קהילה בתוך ההקשר הזר ובתוך ההוויה הזאת שיש בה שפה זרה, שפה יהודית מקומית, הייתה גם העברית שהיא הייתה שפה הלימוד ושפת הקודש. וככזאת היא הייתה קיימת תמיד. לא זאת בלבד שהיא הייתה קיימת, הייתה גם שירה עברית. אמנם היא הייתה מקוטעת היא לא זרמה מאז ימי תהילים ועד ימינו בהקשר רצוף שהיו בו משוררים ויורשיהם, ואחד חיקה את השני ואחד למד מן השני. אלא היא צמחה באיים שונים, בספרד באיטליה, במזרח אירופה, בצפון אפריקה, אבל היא הייתה. אבל רוב השירה, כמעט כולה הייתה שירת קודש, היא הייתה שירה שנכתבה לצורך הטקס הדתי, וגם בתוכו השתמשו בה. יוצאים דופן בתוך הדבר הזה משוררי ימי הביניים הגדולים שמואל הנגיד, יהודה הלוי, אבן גבירול ואבן עזרא, ועוד, שיצרו גם גוף חשוב ביותר, אולי אחת מהפסגות הגבוהות ביותר של התרבות העברית מאז ומעולם, גוף של שירה חילונית. ואנחנו באים עכשיו אל המקום הזה שבו אני רוצה לפתוח, שבו נפתחה כמעט אפשר לומר במין טקס, השירה העברית החדשה. הפתיחה של השירה העברית החדשה הזאת מזוהה עם שני משוררים גדולים שניהם ילידי שנות ה-70 של המאה ה-19 חיים נחמן ביאליק ושאול טשרניחובסקי. האמת, בסדר הפוך. טשרניחובסקי הוא זה שפרץ עוד לפני ביאליק אל תוך התודעה היודעת עברית, עם שירתו החדשה. ואני רוצה להקדיש את הדקות הבאות כדי להבהיר במה שונה השירה הזאת, שהיא שירת התחייה, מן השירה שקדמה לה במאה ה-19. ומצד שני, איזו שירה קדמה לה במקום ובזמן ההוא, כלומר, במזרח אירופה בעיקר בהקשר של הממלכה הרוסית ומה היה לפניה, מה זרם מתוך מה שבא לפניה אל תוכה. זה ייתן לנו את הכלי הנכון להבין מה חדש כאן. מה מיוחד כאן, מה איפשר את הדבר הכל כך מרשים שאנחנו שרויים בו עכשיו 120 שנה. [אין_קול]
