הדיבור על יוסף צבי רימון לא יכול להיות שלם, גם לא בהקשר כזה בלי אחת הפריצות הפרוגרמטיות שלו, הוא כאדם דתי מאוד מתבודד גם תקופות ארוכות, הוא נטש את ביתו ומשפחתו, הוא נסע לצפת ולפעמים לערים, לחיי פרישות, הוא תמיד חזר בעקבותיהם העירה להוראה, לפרסום, לכתיבה, אבל הפרישות הזאת, העמדה הזאת היא חלק מסגנונו גם כאדם וגם כמשורר, ובכל זאת הוא כתב כמה שירים ואחד מאוד מאוד בולט שעוסקים באמנות ובכתיבה העכשווית, המודרנית, בתוך ההקשר הדתי ומה עושה אלוהים בתוך זה? בכך הוא מתייחס לא רק לשירת הדור אלא לשירת ימי הביניים ולשירה המקראית, הוא שואל את שאלת השירה והדתיות היהודית בגלוי. 'בערו שערי אמנות'. השיר הזה מתרפ"ח, כלומר 1928 בארץ ישראל. "בערו שערי אמנות בשמיים, "אלוהים אומן גילה כוחו, "ויהי שיר הערב... רז לי: "שמי שמים לי נפתחים, "אראה זיו שכינה לרצוני, "ולא יהי מעצור לרוחי, "אבוא בנוגה על ואשיר שירי, "שיר אדם אומן." הבית הזה כתוב בהתרסה גדולה, השיר הזה כתוב בהתרסה קודם כל מול עולם היהדות האורתודוקסית דווקא, 'iii' הוא רוצה לומר ולא רק של הדור הזה. אלא של דורות על דורות במיוחד מאז המאה ה-18, שבה העולם האורתודוקסי האשכנזי, בא עם חומרתו המבוהלת. הבהלה הגדולה מפני איזה מין רוח שתביא אולי דברים מסוכנים, כמו משיחי שקר, כמו שבתאי צבי, ופוסל הרבה מאוד בתחום הזה והולך ומסתגר מפני העולם שנתפס בעיניו משכילי, מסוכן, מערער, מול העולם הזה וגם מול בני דורו. הוא בא ואומר אלוהים אומן ושהעולם הזה שנמצא בתוך ההתגלות האלוהית, נמצא בספירה האלוהית כשהוא אומר 'ורז לי: שמי שמיים לי נפתחים', המושג שמי שמיים הוא לשון הפייטנות העוסקת בעליית הרוח אל השמים, שמי שמיים היא שכבה בשמיים, שתיים או שלוש שכבות לפני כיסא הכבוד. הם מעל השמיים, 'מהשמיים לשמי 'שמיים, משמי שמיים לערפל', כך כותב הפייטן יניי. והוא אומר 'שמי שמיים לי נפתחים',כלומר רוחי עולה אל העליון עצמו ו'אראה זיו שכינה לרצוני', כלומר על פי הזמנת האדם המשורר, זו אמירה שהחיכוך בין דתיות לחילוניות אם אפשר לומר, הוא עז הרבה יותר מאשר בשירים הקודמים. משום שההקשר שבו נאמר השיר הזה הוא הקשר של שירה חדשה שמתפרסמת בתל אביב בתוך כתבי עט עכשוויים ובתוך אותו עולם שקורא ספרים עכשוויים של אותו דור, שהוא לא עולם הישיבות. ובתוך זה הוא יוצר את הדבר הזה, קודם כל אנחנו רואים כאן את הגיוון העצום של שירת הדור והעובדה שהוא היום שכוח במידה כזאת, איננה מדברת על דורו. בדורו הוא לא היה משורר שולי כלל וכלל, לא בעיני עצמו ולא בעיני סביבתו. והאמירה הזאת שרוצה להשים את האמנות בתוך האלוהות, היא איזה אמירה שוב, מטה-היסטורית והיא שייכת לעולמה של שירת התחייה, זה אחד הפרויקטים שלה. פרויקט שלא הצליח באותו דור, למרות שהוא כל כך מרכזי בתוכה, לחבר את השירה ואת הספרות עם האמונה היהודית. החיץ שבין מה שמכנים היום חילוניות לבין מה שמכנים דתיות, נבנה בד בבד עם איזשהו רצון לבטל אותו ואנחנו רואים כאן שהשירה כחלק מהפרויקטים הפנימיים שלה, זאת לא עבודה של מבקרים ולא עבודה של היסטוריונים, אלא של המשוררים עצמם. וכאן צריך לראות את הקשר בין ביאליק ובין המעין תלמיד הזה, התלמיד הנרגש והמעניין הזה, סביב הפרויקט הזה, כמובן שהקול הזה נשאר אבוד. איש לא הקשיב לו כדבר מחייב, בעיקר לא מן הצד האורתודוקסי שבו הוא כל כך רצה להשפיע. צריך לדעת עוד דבר והוא שהרב קוק, מורו בהקשר הישראלי, היה קרוב להשקפה הזאת, אולי לא זהה לה, אבל קרוב למקום שבו יש את ההיתר הגדול ליצירה האמנותית והוא בעצמו היה יוצר, אומנם לא שופע במידה כזאת בתחום השירה. המשכו של השיר 'בערו שערי אמנות' שממשיך עוד ועוד אבל אנחנו נקרא כאן עוד בית אחד מתוכו, ממשיך בפרובוקציה התיאולוגית הזאת והוא מביא עכשיו את הרעיון הבא שהוא כמובן מתבקש אחרי הדיבור על עצם מעשה האמנות והוא הארוס. זה שהארוס נתפס בתוך ההקשר המסורתי המוסרני, הרבה פעמים כאיזו סכנה שבאה ביחד עם אותה אמנות שמשוייכת במסורת כביכול לעולם של עבודה זרה, של עולם היוונות כדבריו של טשרניחובסקי, כלומר זה לא דבריו של טשרניחובסקי אלא הם נשענים על אותה הבדלה קדמונית מימי הבית השני וחורבנו, על היחס בין יהדות ויוונות, כלומר העולם האסטתי שכביכול נבע רק מעולמה של יוון. כאן מביא יוסף צבי רימון בגלוי את הדבר הזה שוב על הדמות של האלוהים והופך את האלוהים למעין זולת אקטיבי בתוך דיאלוג הקשור בנשים ואהבת אישה, "על תלתלי נערה "בוער האלוהים ולא יבוש. "ממקלט הנזירים יצא, "וישתפך על מלוא מרחבי הארגמן, "התחמוד כאדם, האלוהים? "מעין גבר תזהיר, "שובב היית כמוני האדם! "הבה ארדפך גם אני, כי אותי רדפת. "אלוהים ניצחי, אהבה". השיר המרשים והיפה הזה, אם השאלה הזאת "שובב היית כמוני האדם!" הוא לא כל כך קיצוני כפי שנדמה לבעל עין עכשווית. הכוונה שלו היא די דומה לזו של ביאליק וטשרניחובסקי ובעיקר ביאליק כשהוא מדבר על האור ועל היצר כקשורים באיזה, באיזו משיכה. באיזו תנועה עזה ומהבחינה הזאת לדעתו הוא איננו אלא ממשיך את המחשבה הקבלית, כפי שהזכרתי כבר בדיבור על 'זוהר' של ביאיליק, הפירוש של המילה זוהר כאן איננה אלא ארוס וכך הוא גם בחשיבה הקבלית. מדובר הוא בשילוב הארוס האנושי בתוך המחשבה הדתית ובשאיפה אליו, אלא שהמעניין אצל יוסף צבי רימון, זה שהוא רוצה להדגיש בצורה מאוד מאוד עזה, דווקא בתוך ההקשר הדתי של הדיבור את קיומה של הנערה, של שיערה ואת הביטויים "יבוש" ואת ההרגשה שהאל יצא ממקלט הנזירים, הוא יצא מההקשר של נזירות. כלומר מה שעושה השירה כמו בדיוק בשיר 'לנוכח פסל אפולו' של טשרניחובסקי, הוא טיפול היסטורי בדמות האל, כלומר בדמות האל והלאום, כלומר בעם. האם האל הזה מותר לו להיות בתוך הארוס? והאדם מתיר לו, 'וישתפך על מלוא מרחבי הארגמן', האל הוא יצא אל הדם, אל האדום, אל שיער האישה. והשאלה 'התחמוד כאדם אלוהים? 'שובב היית כמוני האדם!' התשובה היא כמובן כן, המילה שובב איננה מתכוונת לאיזו אווירה מזמותית, איזו אווירה פרוצה, בשום אופן לא. המילה שובב כאן נתפסת לאותה שמחה, אותו סחף חושים להתרחשות אותנטית של ארוס. והוא רוצה לתת לה ממד דתי, והמושגים האלה 'ארדפך', אותי רדפת? זה 'מושכני אחריך ונרוצה', זה שיר השירים. הוא מקבל כאן את תפיסת הארוס של שיר השירים ומפעיל אותה מחדש. אין צורך להדגיש כמה בהרבה מובנים השיר הזה מחזיק סמלים עתיקים מאוד, אלא שיש צורך בדיבור הזה. כך זה הצורך העז שמשורר דתי כל כך לתת כאן לא רק לגיטימציה להתרחשות האירוטית, אלא יש לו איזו וודאות ששירה תקפה, גם שירה דתית תקפה, אסור לה לבטל את המימד היצרי הזה, לא רק בתוכה כאיזה עניין שהוא מניע נפשי שלה, אלא כעניין עקרוני בדיון. בנושאים הגלויים של השיר. וששירה בלי ארוס היא נזירית, היא מסורסת במובן הזה. לכן כל כך מהותי גם להזכיר בשיר הטראגי שקראנו קודם, על הפצע הנורא, קיומי, המיני שנעשה בו על ידי הפורעים, עד כמה הדבר הזה חייב היה בעיניו להתפרש כמרכז של אמונה, משום שגם הוא מקבל על ידי המשורר משמעות ארוטית, דתית.
