את השיר הבא, "מות אבי", אני מבקש להביא כאן כדי ליצור גם בהקשר של הדיבור שלנו וגם בתוך הים הלא קטן של שירת עמיחי לפחות איזו כמוסה אחת של זיקה בין שני שירים כדי לראות מה עושה עמיחי באותו מכלול של סמלים כאן, של אב ואם, האל וילד. כאן מדבר הדובר, בדיבור אוטוביוגרפי, המשורר על חייו ועל דמות אביו. "אבי פתאום, מכל החדרים "יצא למרחקיו המוזרים. הלוך הלך לקרוא לאלוהיו, "שהוא יבוא לעזור לנו עכשיו. ואלוהים כבר בא, "כמו טורח, תלה את מעילו על וו ירח. "אך את אבינו שיצא להובילו, "יחזיק האלוהים לעד אצלו". רבים אולי מכירים את השיר הזה בהלחנה בהלחנה היפה של שלמה גרוניך. וההלחנה הזאת מגיבה למשהו שיש כאן בשיר. והוא איזו הפנמה של נקודת ראות ילדית. בתוך עיניו של המבוגר, אבל בדרך חריפה מאוד. זאת ראייה מאוד ילדית. פתאום המבוגר חוזר אל ראיית העולם מתוך פרספקטיבה של ילד והסברים של ילד לעצמו על מות אביו. והילד המחפש בבית. והבנייה של המשפט היא בזיקה לראייה של ילד. "אבי, פתאום, מכל החדרים". עוד לפני המשכו של המשפט ברור שהילד הולך ומחפש בכל חדר לאן נעלם האב. וההרגשה שהוא יצא למרחקים מוזרים. והמילה מוזר, גם בקריאה הראשונה של השיר, מחזיקה פתאום איזה אינסוף מסתורי, עצוב מאוד. והסיפור שהילד מספר לעצמו, בעקבות סיפורים שהורים מספרים לילדים בעולם דתי מסורתי, הוא שהוא הלך לקרוא לאלוהיו. כי אם אלוהים בשמיים והאב הלך לשם, אז זה כנראה איזה עניין בין שני ההורים הגדולים. וההולכה הסימבולית שהיא נמצאת בדת היהודית, ולא רק בדת היהודית, בין האל והאב. אבינו מלכנו, כל מיני זיקות בין אב ואל הופכות כאן ממש לתמונת החלפה. האב הולך אל האל והאל בא במקומו. וגם ההרגשה הילדית שכן, האל ישנו, הנתינה הזאת של האדם לאל מותנית בשיר הזה בילדיות. כלומר, כשאלוהים מרחם על ילדי הגן אנחו שמים לב שגם ילדי הגן הם מחיים את האל ושיש משהו ילדי בקיומו של האל בעולם היהודי. אל תשכחו את אלתרמן שאומר על האל "לעד לא תיעקר ממנו אלוהינו תוגת צעצועיך הגדולים". משהו בין ילדיות והאל נמצא גם שם. אלא שכאן אנחנו באופן מאוד מאוד חריף מרגישים כיצד עמיחי נותן איזו זהות בין ילדות ואמונה ובגרות וקריסת האמונה, ושמי ששומר על מימד של אמונה גם בתוך הבגרות הוא האב והאם הרשומים בתוך הנפש. הנקודה הזאת, שיש המכנים אותה חילוניות צריכה כאן לעבור איזה עידון בעיני. נדמה לי שהמילה חילוני איננה נכונה קודם כל משום שלגמרי ברור שהריגשה הדתית והמחשבה הדרוכה על נוכחות האל בעולם נמצאת כאן. זה שדיבור כזה לא ייתכן בתוך עולם דתי מסורתי זה איננו אומר שזה לא דתי. כלומר, אנחנו שמים לב שהשירה החילונית, שכל הקשר קריאתה והקשר פרסומה וכל ההקשר של יצירתה הוא חילוני, כמובן היא בכל זאת מפועמת ריגשה דתית. ועמיחי הוא אחד החשובים והמכריעים בדיבור הזה. ואני אסיים בדיבור על עמיחי בשיר מרובע. מרובע כאן הוא ז'אנר. זהו ז'אנר קלאסי מימי הביניים, ז'אנר שמקורו הוא ערבי, מוסלמי. המרובע רובעי, רובעיית ברבים, שמשוררו הקלאסי הוא עומר אלקיים. עמיחי התמחה בו. וכתב מחזורים של מרובעים והוא אהב אותו מאוד. בגלל הצמצום והמשחק החריף בין 4 השורות האלה. ובתוך המחזור בזווית הישרה הוא מגולל שוב את סיפור מלחמת השחרור בדרכים אחרות דרך תמונות תמונות או של אבל או של חיים אחרי מלחמה. והמרובע המ"ה הוא ניסוח חריף מאוד ביחס בין חייל הרוג לבין פסוקים מקראיים. וכאן אנחנו נראה את הדיבור של העברית החדשה עם המקרא. בדרך חדשה, דבר שאנחנו נדבר עליו היום הרבה. "חייל צעיר שוכב באביב מנותק משמו, "גופו מצייץ ופורח. מתוכו דמו "קטן ולא מבין משיח לפי תומו. "אלוהים מבשל את הגדי בכאב אמו". המרובעות של השיר הזה היא בחריזה הזהה 4 פעמים. שמו, דמו, תומו אמו. אבל החרוז, אתם שמים לב, בשיר הזה בחלקו הוא לא חזק, אבל עיקרו הוא להוביל אל המילה אמו בסוף השיר. החייל זהו חייל קבור. הוא שוכב באביב מנותק משמו. שמו הוא בעולם, אבל הוא באדמה. גופו מצייץ ופורח, כלומר, הוא הפך זה מכבר לעשבים ופרחים וציפורים. רק הדם, זה כבר המישור המטאפיזי משיח לפי תומו, נמצא רחוק ומכל הקשר אחר. לא מבין מה קרה. החייל, כמו ילד שוב עבר לעולם אחר בלי לדעת. ועכשיו התמונה קופצת אל המימד האלוהי. וכאן אל הציווי אל אחד מחוקי הכשרות המפורסמים: "לא תבשל גדי בחלב אמו", והנה כאן האל עצמו מבשל את הגדי בכאב אמו. עמיחי משתמש בהגה המדובר. הרי כ"ף וחי"ת אינן נהגות אותו דבר בעברית הספרדית למשל, ובוודאי שלא על פי החוק הדקדוקי. אלה אותיות שמבוצעות אחרת לגמרי. לא כך בעברית המדוברת, הישראלית. בעברית ישראלית, בכאב ובחלב, נשמעות קרוב מאוד. אבל בעיקר יש זרימה בין חלב ובין כאב כאן, כי שניהם של האם. משהו בין הצלילים למשמעות המילים יוצר עוד סוג של תנועה מילולית בעברית. והוא סילפסיס. סילפסיס זה המצב שבו אנחנו אומרים מילה אחת ורואים ושומעים מילה אחרת מתחתיה. וכאן הוא עושה את זה וראו איזה משחק מדהים, מפתיע ואכזרי יוצר עמיחי. כאן בין האל והאם ובין הפסוק לבין המשפט שלו. האל מבשל, האל יושב מעל העולם ומשחק בו, ומשחק בו נגד חוקיו שלו עצמו. כלומר, מה שאנחנו מגלים כאן זה שהציווי הכל כך מלא רחמים, הציווי הכל כך אנושי, נאמר, לא לבשל גדי בחלב אמו, שמתחשב באימהות של בהמות דקות אינו מתחשב בבני אדם, ושבני אדם אינם חיים בתוך הציוויים האלה וזהו דווקא הסדר האלוהי של העולם. ושהמלחמה, והמלחמה העברית בכלל זה, היא מלחמה יהודית במשמעות הזאת. ושהיהודי כן נמצא בתוך מקום שבו מבשלים גדיים בכאב אימותיהם ושהמצב הזה הוא המצב האלוהי. אנחנו רואים היטב שהשירה העברית במקום הזה, ממשיכה קו שמתחיל אותו ביאליק. ב"על השחיטה" וב"בעיר ההריגה", שבו הסבל ומצב ההגנה והמלחמה וההישחטות לסוגיה הוא מובן כמצב אלוהי, שבו האלוהים מתגלה בסוג מסוים או של שקר או של חולשה. עמיחי מכניס באמצעות הדיבור, כלומר באמצעות ההוויה הישראלית העכשווית איזושהי ראייה מסורתית מכיוון חדש. אולי צריך לומר שבדרכו של ביאליק זה הכיוון ההפוך, לא מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה.
