אני רוצה לסיים בעוד שיר עקרוני מאוד ברישום הלא שלם הזה של דיוקנה של אסתר ראב באותן שנים, זה עוד שיר מתוך "קמשונים" שפותח במילים "האני תחת האטד" שוב אטד, שוב הגיבור הרע של משל יותם, שוב הצמח שאף משורר לא יקדיש לו שיר. אם הצמח הזה, אם השיח הזה שגדל כשיח נפוץ מאוד במישור החוף והשרון המקום שבו היא גדלה הוא הצמח שנבחר על ידה להיות בן זוגה באיזשהו אופן וזה מקביל לנוכחותה וכמו נוכחותו ששואבת מן הסימליות של נוכחותו במשל יותם גם היא עצמה רוצה להיות ה"מרגיז הזה", ה"פוחז הזה", ובכאן זה נקשר גם לעמדה נשית דווקא: "אֲנִי תַּחַת הָאָטָד" "קַלָּה, זֵידוֹנָה,קוֹצָיו צוֹחֶקֶת לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי;" "אוֹר מַכֶּה עַל הַמֶּרְחָב, כָּל קִפּוּל בְּשִׂמְלָתִי" "לִי יִלְחַשׁ: לִקְרַאת מָוֶת" "לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת אַתְּ יוֹצְאָה." "אַתָּה מוֹפִיעַ- וַאֲנִי קַלָּה צוֹהֶלֶת" "מְנִיפָה חֶרֶב נוֹצֶצֶת וּבְעֶצֶם צָהֳרַיִם בְּשָׂדוֹת לְבָנִים מֵאוֹר" "אֶת דִּינֵנוּ גָּזַרְתִּי בְּאֶחָת". השיר הזה הוא שיר צוחק הוא לא רציני מאוד, הוא שיר אירוטי מאוד וכאן האישה איננה מחוללת בכרמים לא באחד משבעת המינים, אלא היא יוצאת מתוך האטד. בניגוד לדבורה שיושבת כזכור תחת התומר ותחת התומר היא יושבת עם דבורה ושותה קפה. כאן היא תחת האטד והיא מזוהה עם קוצב ומצרפת להם צחוק במשפט מאוד מעניין: "קוֹצָיו צוֹחֶקֶת לִקְרָאתְךָ זָקַפְתִּי" והיא הופכת את המשפט כדי ליצור את הצירוף הצלילי המבריק הזה בין קוצים וצחוק והם מתחברים והם יוצרים איזה דבר אחד והנוכחות שלה היא לא נוכחות נשית אופינית אם היינו חושבים שכמשוררת נשית היא תציג דמות שהיא בת זוג או כנועה או לפחות משלימה לדובר גברי, מה שהיא מעמידה כאן זו נוכחות פרובוקטיבית אלימה למעשה, יש לה קוצים, היא זוקפת את עצמה ובידייה חרב נוצצת והחרב הזאת עתידה לחרוץ את דינם. למה היא מתכוונת בכך? האם היא עורפת ראשו של מישהו? או פשוט מחוללת את התרחשות המוות? שאיננו אלא התרחשות מינית המכונה בהרבה שפות וגם בהקשרים העבריים לא פעם כהתרחשות של מיתה. "לִקְרַאת מָוֶת לְבָנָה וּמְחוֹלֶלֶת אַתְּ יוֹצְאָה.". לא, איננה מקבלת כאן איזה, את פניו של "מוות" במובן הקודר, הרציני, הקיומי. ממש לא. זהו משחק במוות והמשחק במוות הוא המשחק המיני. אבל החשוב כאן זה שכל הדבר הזה הוא שיר של נוף. הכל מתרחש באור הלבן כפי שהיא תמיד מקפידה להדגיש. הסביבה נמצאת כאן בתוך אור מכה, האור של ארץ ישראל הוא "אור מכה". הדבר הזה הוא עקרוני ביותר, זה אחד המקומות שבהם אנחנו רואים באופן מאוד, מאוד מפתיע בהקשר ההוא שמישהו באמת מגיב לאור הזה באופן אותנטי. רוב הציירים בני הדור היכהו מאוד את הנוף כמו בציוריו של נחום גוטמן מאותן שנים או ראובן רובין הטעות האופטית של הציירים לא נמצאת כאן הציירים חשבו שהאור החזק הוא צבעים חזקים ואילו החוויה האופטית אומרת ההפך, האור החזק דווקא מדהה את הצבעים, נדמה שהכל מוצף איזה מן עפר מרחף או איזה הד תכלכל או אפרפר. והכל בסופו של עניין מלבין מעוצמת האור. ושהאור הוא חלק מהמניעים הקיומיים של האדם השרוי במרחב הישראלי. אסתר ראב את זה מביאה בעוצמה בלתי רגילה. אין כמעט שיר שלא מתאר את השפעתו של האור ככוח על ההתרחשות כאן, נדמה שהעולם כולו או מתעורר לחיים או מתעלף כמעט רק בגלל עוצמת האור הזאת. במובן הזה אני חושב שצריך לדבר על אסתר ראב כעל המשוררת המקומית הראשונה. ומקומי כאן איננו בא להחליף את המילה "ילידי", בעצם ממש לא. המילה "ילידי" הוא דבר שטוען על עצמו שהוא בן המקום ושהוריו נמצאים כאן ואבות אבותיו ושהוא בעצם מאז ומתמיד שרוי כאן ושהוא עצם מעצמותיו של המקום והוא חלק מעצמותו של הנוף ושהוא נמצא בתוכו ושהקשר בתוכו, והקשר שלו עם הנוף הוא תוכי, הוא מסתורי הוא טמיר ב-ט'. הוא שרוי כאן וכוחו הוא מיתולוגי. האיש המקומי ובכלל החוויה המקומית והישרה המקומית או האומנות המקומית היא דבר צנוע הרבה יותר הוא טוען אני כאן, אני רואה את זה אני מכיר את זה, אני מכיר את זה היטב. יש לי קשר אינטימי עם זה אבל לא יותר מזה. נולדתי פה זה לא אומר שהורי נולדו כאן. באתי הנה, אני לומד אותו, חשוב לי להגיד אותו. לאיש הילידי אין עניין בלפרש את נופו. הנוף שלו הוא מובן מאליו. לאיש המקומי יש עניין. הוא רוצה לכתוב את הנוף והיא כותבת את הנוף. היא מגלה את זרותה לנוף, היא איננה נובעת מן הנוף. אבל לגמרי ברור שהיא מכירה אותו היטב. היא באמת רואה אותו ומילדות. במובן הזה שירת שלונסקי איננה שירה מקומית. הוא רואה אולי את הגלבוע, הוא בוודאי צודק שהם דומים לגמלים, אפשר להסכים איתו ואפילו בשמחה. ובכל זאת הוא רואה בעיקר את הסמל הוא לא רואה את הנוף. הוא רואה את ההתרחשות מבעד לסמל הגדול של הגאולה של האידאה של הרואה שמנצחת הכל. אי, האי סימבוליזם של אסתר ראב הוא הפתח אל המקומיות שלה והדבר הזה מאוד, מאוד חריף כשאנחנו משווים אותה לרחל בלובשטיין שאנחנו עכשיו ניגשים לקריאה של כמה משיריה. רחל שהפכה בניגוד לאסתר ראב למשוררת המפורסמת ביותר של דורה ולמשוררת האהובה ביותר בדורה. וזה הישג שנמצא במישור אחר לגמרי מאשר ביקורת הספרות. רחל היא סמל גדול בתוך הקשרה של הציונות. קודם כל בשירת העמק שהיתה שירה שהלכה וצמחה להיות גוף ספרותי ומוזיקלי מוחשי מאוד במשך השנים מאז שנות ה-20 ועד שנות ה-50 של המאה ה-20. והיו בה עוד משוררים חלקם היום שכוחים למדי כמו לוי בן אמיתי ויהושע רבינוב אבל היו בה גם מלחינים חלקם בעלי משמעות גדולה מאוד כמו יהודה שרת, כמו מתתיהו שלם ובהמשך נעמי שמר וכל הגוש התרבותי הזה של העמק ראה ברחל את נביאתו, את המרכז ליצירה של המקום הזה וחלק מן התפיסה הזאת התפשט על כל הישוב הארץ ישראלי בתוך ההקשר הארץ הישראלי, רחל היא האם הגדולה של השירה העברית החדשה והיא אולי בת זוגו של ביאליק, בת זוגו הכאילו מקומית אבל שירתה באופן מאוד בולט איננה שירה מקומית באותו מובן שניסחנו אותו בזיקה לאסתר ראב.
