השיר הבא, שיר נפלא שנקרא 'צהריים', מוסיף עוד מימד מעניין מאוד, שהרגישות האימפרסיוניסטית מוסיפה לתפיסת השיר ולתפיסת ההתרחשות של היצירה האמנותית שמתרחשת בלשון. כפי שאנחנו רואים, כל שיר מתרחש בתוך שורה, בתוך שורה המכונה, הרבה פעמים, שורה קצוצה. בתוך שורות כמעט זהות באורכן. המציאות הזאת של השיר, היא דבר הרה משמעות. הרי המשורר תמיד מתייחס לאורך המיוחד של השורה כאל איזה נתון אסטרטגי. מה אומרים בפתיחתה, מה אומרים בסוף השורה, מה מוביל אל השורה הבאה. ההתרחשות למשל של החרוז, כל כולה תלויה בזיקה הזאת בין המילה האחרונה של השורה הראשונה והמילה האחרונה של השורה השנייה. כן, נחשוב על שורות כאלה כמו: "שוב לפני זקן בלה, "פנים צומקים ומצוררים, צל קש יבש, נד כעלה, נד ונע על גבי ספרים." אתם רואים איך ההתחרזות של השורה הראשונה והשלישית, זקוקה לסוף הזה של השורה. והסופים נארגים או נקשרים אחד אל הקודם לו, דרך הצליל של הסיום. בשירה המאוד מסודרת כמו זו של ביאליק, השירה הקלסיציסטית, ובמבנה כמו הסונט שקראנו עד עכשיו, סיום השורה מודגש מאוד, גם על ידי הצליל וגם על ידי סיום המשפט שחופף לו. כלומר, המשפט או הפסוקית מתאימה מאוד לסיום הזה. והנה בא עכשיו עולם חדש של יחסים אל השורה. בשיר הזה, שנקרא 'צהריים' שהוא תיאור מאוד מאוד מפורט ורגיש של אפקטים מסויימים, של שעת צהריים, אנחנו רואים שפיכמן מחולל משהו בסיומי השורות. שהוא בעצם לא מסכים שהם יישארו רק סיום של מה שקדם להם. ובעצם הם גם פתיחה למה שיהיה בשורה הבאה, המצב הזה שמכונה 'גלישה', הוא מצב שהוא מעלה אותו על נס וזה חלק מן הרגישות החדשה למשך, להתרחשות של זמן. "צהריים. "בגבורות יום יש שעת רזים זורחת, "הלומות אור כי תעמוד תבל. "הרים כמו מסתלקים, ומכה לובן כל סבך, "אילן, עמוד בטל. נפסק מאליו שיר כל עוף, "ורק באחו עוד זמזום מה כרחש סוד מושך "והולך וכה מתוק קול רחש זה "מקצה הערבה ועד קציה! שיר תמיד הוא, "ממעקים יעל, וריח דשא חם לו, "ריח מים, וכהד חג נצח בו, זמיר שבתון "מימי עולם ועד ימי עולם. "אשרי האיש אשר בעודנו ילד "הקשיב לו יום ארוך על שדמות קיץ. וברעש עיר "שמר יקרת קולו!", כמו בסונט הקודם 'לובן בענן', גם כאן הסיום מוביל את התמונה אל איזו מסקנה, או אל איזה עליה להתבוננות רחבה יותר, סמלית, שיש בה איזה צד אוניברסלי ונצחי. אבל ראו עד הנקודה הזאת מה קורה, אחרי ההגדרה הפותחת "בגבורות יום יש שעת רזים זורחת", והקשר בין האותיות הוא מהותי, זה איזה מן רז שמתרחש באמצעות הזריחה, באמצעות עוצמת האור של הצהריים. הסנוורה החזקה הזאת, המצב של להיות הלום אור, הלומות אור, "הלומת אור כי תעמוד תבל", המצב הזה של להיות בתוך האור העז, אז קורה משהו. ועכשיו הדבר הזה הוא מין התרחשות, שעיקרו הוא דווקא בתנועת השיר. ראו, כמעט כל השורות נפסקות לא במקום אפשר לומר. הם נפסקות לא בסוף פסוקית, לא בסוף שורה, "הרים כמו מסתלקים, ומוכה לובן כל סבך, "אילן, עמוד בטל. נפסק מאליו "שיר כל עוף, ורק באחו עוד זמזום מה, כרחש סוד מושך "והולך," זה בשורה- ההמשכיות הזאת ההרגשה שהדבר נמשך בשורה הבאה, הוא האופן שבו השיר הזה קורה. כלומר ההתרחשות שלו כטקסט וכתהליך של קריאה, הוא הדבר המהותי. קפיצה של העין משורה לשורה, מעלה אל התודעה את קיומה העצמאי דווקא, של המציאות המתוארת. כלומר, פתאום אנחנו חושבים ומרגישים שלשיר יש רצף משלו ושלעשות את העולם, זה בכלל לא דבר פשוט. זה לא איזה דבר שמסמנים אותו, זה דבר שמסמנים אותו ופוגעים בו. ופתאום יש פער מעניין, פתאום אנחנו מרגישים את המשך של הדבר, שהוא לא המציאות כאובייקט, שאי אפשר בעצם לא להקליט אותו ולא לייצג אותו באופן קבוע. זה גם לא השיר, כי השיר הרי הוא השורות הנקטעות האלה, אלא הוא משהו באמצע, הוא התרחשות הזמן הזאת. הוא המקום שבו המרחב והזמן של הדבר, שהוא מין צהריים. שהוא מלא דברים, הוא מלא כל מיני דברים. אבל בכלל הם בלתי ניתנים להגדרה אחרת, מאשר ההגדרה החד פעמית החמקמקה שהשיר יוצר, מה זה "הרים כמו מסתלקים, ומוכה לובן כל סבך," ההגדרות המפתיעות האלה, מתייחסות רק לצבעים ולאובייקטים, באותה שעה של צהריים. בוודאי שכל מי שחווה צהריים ישראליים בפרט, מבין טוב, טוב על מה הוא מדבר, אבל במקרה הזה הוא לא מדבר דווקא על נוף ישראלי, אלא על נוף אוקראיני. נוף ב-ולאכיה והמילה ערבה חושפת את הדבר הזה. ושוב כאן התנועה מן האירוע, החד פעמי, הקונקרטי עד קצה גבול האפשרות והאינטימי בתפיסה של האדם את הנוף, היא עוברת אל איזו הכללה, השיר רוצה לחזור אל עולם הסמלים ומקבע את זה בסוף באיזה מין אקסיומה, "אשרי האיש אשר בעודנו ילד הקשיב "לו יום ארוך על שדמות קיץ." ואחר כך כשהוא בוגר, "וברעש עיר שמר יקרת קולו!", היחס בין העיר והכפר הוא איפה היחס שבין ילדות ובגרות. הזמן של הכפר, הוא הזמן של העבר. וכאן הוא קושר את המודרניזם אל העולם הישן, באיזה מין יחסים של ילדות מול בגרות. המקום שבו האדם מבוגר הוא עיר במהותו, יש לו כבר עיר בתודעה. הוא כבר איננו יכול לחיות חיים אותנטיים בכפר. המעניין הוא שתפקידו של השיר, הוא ליצור את הקשר הזה. ולהצביע על הנקודה, שהיא אם אנחנו זוכרים את 'זוהר' של ביאליק, יש בה משהו משהו מן התמצית של עמדתו של ביאליק בסוף של 'זוהר'. ושהילדות היא דבר שזורם אל הבגרות. הנה המקום שבו אנחנו רואים את הדור ביאליקיות בדור ביאליק. השיר הזה לא יכול להיות של ביאליק, השיר הזה הוא פיכמני, והוירטואוזיות הבלתי רגילה בייצוג האימפרסיוניסטי של הנוף, היא טביעת אצבעותיו שלו, איש לא התקרב לקרסוליו בזה. והעדינות של זה והמקוריות הבלתי רגילה של הגדרות הצבע והטקסטורה והמרקמים, והמעבר הכל כך מעניין של הזמן, בתוך האין זמן של השעת הרזים זורחת, היא שלו. אבל היא התפיסת האדם, הקבלה הזאתי של התנועה בין ילדות לבגרות, זה רעיון של ביאליק, זה אפילו לא רעיון, זה עמוק מרעיון. זאת תפיסה כוללת על כך שהחיים הבוגרים, הם תוצאה של רצף הנמשך מן הילדות, לא כל אדם חשב כך. ולא כל אדם היום בוודאי מאמין, שבאמת נמצא קשר חיוני תמיד ושהוא באמת מחייב. גם כאן הדבר הזה- מצביעים עליו באמצעות הפתיחה הכל כך מרוממת ממשלי ומתהילים, אשרי, אלא האשרי כאן הוא לא עניין מוסרי כמו אשרי האיש שלא הלך בעצת רשעים. אלא היא, "אשרי האיש "אשר בעודנו ילד הקשיב לו יום ארוך על שדמות קיץ." האושר, במובן הזה של תהילים, מופנה כאן אל לראות שעת צהריים שאין לה שום ייחוד, היא דבר דמוקרטי לגמרי, היא שוב שייכת לאדם הרגיל. לא מדובר כאן על ציווי מוסרי ובוודאי שלא על אמת פילוסופית. עיקרו של האימפרסיוניזם הוא להפוך דווקא את החושי, החולף, האותנטי בהיותו רגיל לעיקר. זה תנועה מאוד גדולה, בין המושגים הישנים של מה חשוב בתרבות, למושגים החדשים של מה חשוב בתוכה. אשרי האיש הוא מי שיכול היה לשמר בתוכו, רישום כל כך עז של חושים ותחושה כל כך מקיפה של הווה נמשך, הרי מה שהוא עושה כאן, כשהוא מדבר על שעת הצהריים, זה שהוא מנסה ליצור מצב של הווה נמשך, מצב שאין לו בעצם זמן דקדוקי בעברית. כן, Present Continuous, זה זמן שיש בשפות אחרות. בעברית זה בינוני הוא, ממשך חולף ועובר והוא רוצה ליצור כאן את ההווה הנמשך של הרושם החושי, הילדי.
