אני רוצה לקרוא כאן אחד מן השירים שבאים אחרי השיר ה-20 בספר, שעוסקים בהתרחשות אירוטית בין גבר ואישה. וכמה מהם כתובים מנקודת הראות הנשית דווקא. פוגל עושה כאן דבר נדיר מאוד. ראשון בהקשר שבו אנחנו עוסקים בשירה העברית שבו משורר כותב בשמה של אישה, ונותן לקול הנשי של עולמו נוכחות, והוא מדבר מבעד לו. והוא מדבר מבעד לו לא רק על דברים חיצוניים, אלא על התרחשות שמהותה היא אירוטית. ראו את השיר ה-26, כ"ו. "על חוורת יצועי "מזהיר דומם עירום גוי כלהבת לבנה. "ליל שערי כאשד אפל יורד "אל רקמת המרבד. בואה דודי! "יופיי הצנוע לוהט נצח "אל תכלת עיניך. בואה- -- "אודם כתלי יעמיק. "ערב בודד קרב אל יצועי "ופורש שמלה שחורה עלי. "שני זרמי רגלי הבהירים "לא אראה עוד. אני בוכה "באפלה". מצד האימפרסיוניזם רואים ברור את משחק הצבעים. היצוע הלבן, הגוף הלבן עוד יותר, לבן על לבן, כמו מן אולימפיה של מונה. 'להבת לבנה על חוורת היצוע'. ומול זה 'ליל השער כאשד אפל' על רקמת המרבד, אחר כך תכלת העינים האודם של הקירות, אודם הכתלים. ואחר כך השמלה השחורה, השחור. והרגליים הלבנות הולכות ונעלמות בתוך החושך. אבל ברור מאוד, דווקא אחרי התיאור המשמים הזה שנתתי כאן, שזה לא העיקר. ושהצבעים שייכים כאן לרגשה, לאיזשהו תהליך שהשיר הולך ובונה אותו מכיוונה של האישה. והקריאה הזאת של האישה, היא קריאה לאהבה, לקשר, ולהתגשמות של ארוס. המילה שעומדת בודדה באמצע השיר, כציר שעליו הוא נבנה ומתהפך, היא המילה "בואה". המילה העברית שמשמעותה הראשונה היא האיחוד המיני, ממש כך, והיא קוראת לזולת הגברי שלה "בואה". ומן ההמשך לאט מתבהר שאיש לא בא. ושמה שאמור היה להתרחש, עכשיו הולך ומתהפך ליגון, למפח נפש, לבדידות. וזה קורה לאט לאט, כפי שהחלק הראשון הוא התגברות של רגשה. של הדממה שבה מזהיר הגוף הנפילה של השיער כאשד והקריאה הזאת, "היופי לוהט נצח". "אל תכלת עיניך". הלהט של היופי הוא אל העיניים. כלומר, הוא כולו משיכה אירוטית. מה שקורה אחרי זה הוא התגברות של איזו בדידות. ראשית כל, האדום הולך ומעמיק ונדמה שהכתלים הופכים לאיזה מן בור אדום שהולך ומשחיר, ואחר כך הערב בודד יורד על היצוע, במקום אדם בא הערב והופך הכול לחושך, ובתוכו נשמע הבכי. ראו את השימוש המועצם בצבע ביחס לפועל. כבר ראינו את זה בפתיחה של הספר, "לילה כבר שוכן שחור" כלומר, הוא שוכן והוא שחור. כלומר, השחור הופך לפועל, הוא שוכן לא באופן שחור הוא שוכן ומשחיר כשוכן. וראו כאן "על חוורת יצועי "מזהיר דומם עירום גווי" הוא פולט זוהר הגוף העירום, כלהבת לבנה. לא צריך היה אפילו את הדימוי הזה, כאילו זאת להבה לבנה. הוא מזהיר דומם, וברור שאחרי שניתן הלוואי דומם הזוהר הוא פועל, וכך זה גם בהמשך. "יופיי לוהט אל תכלת העיניים" היופי הוא תנועה של להט. מה שיוצר כאן פוגל הוא תנועה של אנרגיות שבאות עם צבע. זאת התפיסה שאותה מנסח קנדינסקי במסתו על הרוחני באמנות כשהוא מתייחס לצבע בציור האקספרסיוניסטי. את זה יוצר כאן פוגל. הצבע פועל כאן כמקור של תנועה ושל אנרגיה. הפונקציה שלו איננה תיאורית, הוא איננו רק עסוק בלהגיד הגוף הוא לבן. או העיניים שלך כחולות, או השיער שלי הוא שחור. לא. הצבע הוא בעל איכות של משיכה, של רגש עז. הוא עמוק. העומקים של השיר העומקים של המילים בשיר של פוגל אינם באים מן ההדהוד הטקסטואלי, האינטלקטואלי וההיסטורי של העברית, אלא מתפיסה סימבולית של המושאים האלה, גוף, צבע, רגש. והיחס המוזיקלי והיחס המטאפורי המעניין בין צבע, תכונה, מצב רוח ועלילה.
