חיים לנסקי הוא משורר עברי שלא כתב בארץ ישראל, הוא כתב את שיריו בברית המועצות. הוא בערך בן גילה של לאה גולדברג וסופו היה במאסר הסובייטי ושם הוא נהרג. חטאו הגדול היה ציונות ושיריו שנכתבו בתנאים של מאסר, לפעמים בקשיים מרובים ולפעמים בסוד גמור, הגיעו רק הרבה אחרי מותו בסוף שנות ה-50 למדינת ישראל, ורק כאן הם יצאו לאור ורק בימים אלה הולכת ונדפסת מהדורה שלמה, מדעית של יצירתו. יש לא מעט דמיון באופן שבו הוא קולט את מושג השיר בינו לבין לאה גולדברג. משהו בסימבוליזם הרוסי, שירת תור הכסף של סוף המאה ה-19 הרוסי, מעצב גם את עולמו אבל הוא הולך בו אל איזה נקודה לירית מיוחדת במינה, ואי אפשר לראות את שיריו בלי החתימה שלהם שמעידה על היותם חלק מגורלו של אדם יהודי במאסר. כאן, המצב הפוליטי והלאומי נמצאים כחלק מגופו של השיר ואני אדגים את זה באחד משיריו המפורסמים, הנפלאים, ׳מעריב היום על האגם׳. ״מעריב היום על האגם, ״הדגה ירדה לנום בעומק. כבר שבתו עופות מלהגם. ״מה עגום ברשרושו הגומא! הד קול מה והד קול מי קובל ״בקנים המפרכסים האלה? הן שמם החוף, ״מימי תבל לא דרכה עליו על כף רגל הלך. ״על ימים שמשם שקעה מכבר, על כיסוף שלא ניתן לו אומר, ״על נדוד הסיס ואווז הבר, על כל זה לוחש ליאור ״הגומא. לנינגרד, במאסר, ״תרצ״ה״. ראו, השיר החרוז בצורה כל כך מופתית, השקול כל כולו iii, ״מעריב היום על האגם, ״הדגה ירדה לנום בעומק. כבר שבתו עופות מלהגם. ״מה עגום ברשרושו הגומא״, כלומר גם צורתו הקלאסית וגם המלנכוליה השלווה לא אומרים דבר על מעשיו, אין בהם שום עניין פוליטי, אפילו לא עניין יהודי לאומי, מלבד השפה. מהרגע שנוספת החתימה הזאת ״לנינגרד, במאסר, תרצ״ה״, השנה במניין היהודי שלה, כל השיר הזה משתנה. זהו פתאום אדם שכותב בעברית שיר של שלום גמור על מצב רוח מלנכולי לעת ערב ליד אגם צפוני ובתוך המאסר הוא בונה את העולם הזה. כלומר, הדרמה בין המאסר על הציונות לבין עשיית השיר היא השיר, ויופיו כשיר אבסולוטי הוא רק חלק מן התמונה ואולי אפילו לא העיקרי. באחד מהעדויות שעל אודותיו הוא מספר שבעבודת הפרך במאסר, הוא היה חופר תעלה ובתנועות החפירה, שהן היו מחזוריות ומונוטוניות, הוא היה חוזר ומלטש את שורות השיר לפני כתיבתו הסופית והמשקל של השיר בחלקו עשוי מהתנועות המחזוריות האוטומטיות המענות של עבודת הפרך, וכאן ראו איך נכנסת הצורה השירית ואפילו הייתי אומר מושגי היופי שלה אל הגורל שמזוקק בתוך הסיומת הזאת, ״לנינגרד, במאסר״. לנסקי הוא וירטואוז גדול של צליל ושל אותו יופי קלאסי אבל הוא הפך את הווירטואוזיות הזאת לאיזושהי זעקת חירות, לאיזשהו פריסה של מרחב פנימי, נפשי, רוחני שבו השיר הוא ממד החירות, והוא נותן לכן לצורה השירית, צד אתי חשוב, מהותי מאוד. היופי של השיר הוא עקרון החירות עצמו. [אין_קול] באחד מהשירים האלה הוא בונה תמונה ביתית, תמונת בית וגורל בורגני שלם, והבנייה של התמונה, הדיוק שלה, הייתי אומר אפילו הריאיליזם שלה, הם מהותיים כאן. ״על הקיר תצלום צהוב מיושן. ״תארו של נער בר מצווה. ״אל מצחו מוטים עגיל ואוזן, ״פני האם יפות, חלק מצחה. ״תחת התצלום שולחן, עליו טיטש חומש. ״על דף סדרת וישב משקפי ברזל ושערת כסף ״ומכתב, דמות פרנקלין על בוליו. מה תוכו? ״כלום טוב או רע הקשב? זה כמה שנים ״שתק הבן. מן החדר הסמוך נשמע ״הד חיבוט כרים וקול רוטן. הזקנה האם לוחשת שמע. ״ותצלום תמולה, דמות בנה הילד, ״החומש ומשקפי הפלד שערת הצחור העקומה ״ומעטפת המכתב החתומה, על כל זה נוסכים אורם שבעת ״קני החלב של נרות שבת״. זה רק אחד מסדרה של שירים שעוסקים בבית. הבית כולו מלא מתחים, מצוקות, פרידות, זרויות, מכתב החתום ועליו דמות פרנקלין, כלומר בא מאמריקה, המתח בין יהדות אמריקה ויהדות ברית המועצות, הזקנה והנעורים, ובתוך זה הטקסטים הקדומים, שמה ׳טיטש חומש׳, כלומר התורה שפתוחה על פרשת ׳וישב׳, והפרשה הזאת על יעקב, חלום יוסף, הפרשה הגדולה הזאת, כל כולה, שקשורה בפער בין מצרים לארץ כנען, איזה מין שיקוף עתיק שמופיע כאן באופן מלנכולי ביותר לפירודים המודרניים. ראו כמה עדין השימוש בתורה במקום הזה, כמה הוא רק איזה מין פתח. הוא לא מחובר בעוצמה לשיר, הוא נמצא בתוכו כחלק ממציאות ריאליסטית דווקא. משהו באחריות הבלתי רגילה לטעת את הדברים בתוך מציאות קונקרטית לגמרי ואת כל זה להכניס אל תוך תמונה שהיא שוב מוזיקלית לגמרי. זאת הנקודה הלנסקית. יש שיר שנקרא ׳איזו זגות׳. לנסקי מצריך ריצה קטנה אל המילון העברי כדי להזכיר לנו מהו ׳זג׳. ׳זג׳ זה קליפת הענב, קליפת הענבים, זהו חלק מן המילה מהמפורסמת ׳זגוגית׳, כלומר זכוכית, זהו דבר שקוף ובכל זאת הוא איננו אוויר. זהו קרום שקוף, ותכונת הזגות, כלומר השקיפות של הדבר הנוקשה כמו של הזגוגית, הוא עניינו של השיר, והדבר הזה נמצא בחלל כולו. זאת פניית עורף לממד התמונתי של השירה שבו מצליח לנסקי, והוא עושה את זה הרבה פעמים, לתפוס משהו באוויר, משהו שהוא לא באף מקום אבל הוא באיזה מין חלל. ׳איזו זגות׳. אפילו כותרת השיר מוקדשת רק לאיכות הזאת. "איזו זגות! זיו רך," "זיו רוחני כזה! ממש לא יאמן כי יסופר." "רק נשם קל אחד מעומק החזה" "ואין קיום בן רגע למחובר. הכל נתלש ועף," "אין פלא כי עלה... העץ! העץ כולו יגביה עוף." "לא נס ולא נסתר. הכל נגלה," "נגלה העץ העץ כולו יגביה עוף." "תרימה קול אין אד," "תרכינה ראש, אין צל. קלותה" "מקורי שלהי אלול. מנטל משקלו החומר מתנצל" "כמין כתובו של דף רשרוש עלעול." קראתם מימכם שיר כזה? הרי הוא רוצה לעשות דבר שהוא מתחמק מכל השגה מילולית והוא מצליח. הוא יוצר דבר מאוד מאוד מוזר, הדבר הזה של לתפוס מימד של תנועה שהיא רוחנית, אבל היא מואצלת על החלל וכל דבר עכשיו מאבד איזושהי תכונה עקרונית בכובד, בחומריות. הזגות הופכת להוויה, ל'היות' שעובר מן האדם אל החלל. הברק האינטלקטואלי שמזדקק כאן הוא בלתי רגיל, אבל הפלא האחרון הוא באמת איך כל זה נכנס בכל זאת אל תוך שלושה בתים, מרובעים, מדוייקים, מחורזים, כאילו זאת טענה שיש לה איזשהו סדר, בתוך הכאוס הבלתי רגיל הזה שבו כל דבר מתפשט מהיותו. ראו את המימדים הרחבים מאוד של התפרסות התודעה הפואטית של לנסקי, בתוך ההקשר הלאומי הזה הוא גם יוצר סתירות עזות לתחושה הלאומית, בכך שהוא גם שוב שם את התפיסה האוניברסלית של האדם במרכז. אני אסיים את הדיבור על לנסקי בשיר המפורסם ביותר שלו, "קסם לי קסמה הלענה", שבו הוא קושר את הסמל באופן לגמרי גלוי לגורלו, כפי שהוא עושה כמה פעמים. "קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה בִּמְרִירוּת מִיצָהּ חֲרִיף הָרֵיחַ." "רַק לְמַעֲנָהּ, לְמַעֲנָהּ נָּד אֲנִי וָנָע" "אָדָם אוֹרֵחַ. נֶטַע נוֹד חֲבוּט רוּחוֹת קָדִים," "עַל לֹא חֵטְא רְגוּם בָּרָד חַד־רֶגֶב," "שֵיבָתוֹ הַלֵּזוּ הַיְרַקְרֶקֶת לִי יָקְרָה מֵאַרְגְּמַן וְרָדִים." "אַף מִשְּנִי שְפָתַיִךְ בַּת הַיּוֹפִי," "טוּר שִנַּיִךְ אַל בִּצְחוֹק תַּחְשּוֹפִי," "לֹא נָזִיר אֲנִי וְלֹא עָנָו קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֱנָה." "לנינגרד, במאסר, 25.12.1934". השיר הזה הוא בעצם מין שנינה, כמעט חצרנית בנוסח ישן, הוא פונה בכל השיר הזה אל בת היופי, אל המוזה הנשית או לאידיאה של היופי הנשי שלכאורה תמיד לו כותבים שירים. כלומר זה אותו אתוס גברי קדמון שפגשנו אותו לא מעט גם בסידרת השיעורים האלה. לנסקי מסרב לנשיות הפואטית הזאת, הוא אומר "הלענה הזאת יקרה יותר" "משני שפתיך", מצבע השני של שפתיך, "בת היופי". ואומר גם מבקש ממנה לא לצחוק למשמע דבריו, "טור שניך אל בצחוק תחשופי". אבל הנקודה בשיר היא לא זה, אלא המחשבה שהוא קרוב באופן עמוק לאידיאה של צמח הלענה, כלומר המופת העברי של המר, של הלא טוב, הלא טעים, הלא אוהד, האויב של הטעמים. והמר הלענה הוא הטעם שאותו הוא רוצה. "במרירות מיצה חריף הריח", והקסם שהיא קוסמת לו הוא ארוטי, הוא מסביר לאותה בת יופי, "לא נזיר אני ולא ענו", יש לי בת זוג זאת הלענה, המוזה שלי היא צמח הלענה. עכשיו אתם בוודאי שמים לב אחרי השירים שקראנו, ששיריו אינם מראים בכלל זה לא העניין, העניין הוא ההצבעה על הנוכחות הזאת של המר הגדול כמקור הארוטי, כמקור היצירתי של שירתו. "למענה" "נד אני ונע אדם אורח", אני רואה בה, "נטע נוד חבוט רוחות קדים", "רגום ברד חד רגב", "על לא חטא", המצב הקיומי של הלענה כפי שהוא מצייר אותו "רגום ברד חד רגב", עם הצליל העז הזה שקשור כל כך במר הזה הוא הדבר העקרוני, יש לו בת זוג פואטית והיא הלענה. שימו לב כמה אין אף מימד לאומי, בבת הזוג הפואטית הזאת. ראו כמה בת השיר הזאת גם איננה נושאת עליה צביון לאומי, היא לא קשורה במורשת הלשון, היא לא קשורה במושגי השירה הרגילים, עיקרה הוא בעבריות שלה עצמה. שוב אנחנו חוזרים אל הדבר העקרוני כל כך בשירת התחייה העברית, זה שעצם היותה כתובה בעברית אף פעם לא הופכת לעובדה מובנית מאליה, היא תמיד עדיין פילוס דרך בתוך דבר ששולל את אפשריותה, ובמקום הזה לא רק השלילה הפוליטית אלא גם המחשבה שההיסטוריה עדיין לא ראתה את השירה הזאת ואת הדיבור העברי כדבר מתקבל על הדעת, כדבר רגיל, כדבר מובן מאליו. וראיתם בעצמכם, השיר הביתי על התצלום ועל נרות השבת, יש בו דיבוריות גמורה, הוא לגמרי עובדה באיזשהי מציאות, אבל ראו כמה עצם השירה נראית כל הזמן כאילו היא דבר מהפכני. והמימד החתרני הזה כלומר אנחנו אומרים בעברית את הדבר הזה, והדבר הזה הוא עדיין לא יכול להיות מובן מאליו נשמע רבה למעשה עד היום. וגם הישראליות לא נתנה לעברית אותה וודאות גמורה שיש ללשונות כמו לשונות המערב. גם עכשיו היא עדיין נאבקת על משהו, על סוג של יש, על סוג של נורמליות שהיא עוד מדמה רק שהיא השיגה אותו.
