מול היותו של גורי הדובר הרם ביותר, המשכנע ביותר, של מלחמת תש"ח בתחום השירה, הוא גם כותב משהוא על הצד האחר של מלחמת תש"ח והוא הכיבוש, הוא ההשתלטות על הכפרים הערביים ועל הקשר התוכי, האימננטי, בין הקיום הישראלי להרס היישוב הערבי. וההימצאות המתמדת של נוכחות ערבית בתוך הנופים שהוא מתאר ובתוך זיכרון התהליך של בניית החיים בישראל, הוא נוכחות מתמדת בשירתו. ובשלב יותר מאוחר של שירתו, הוא כתב מחזור גדול בשם "יריד המזרח". הפך את יריד המזרח, אותו יריד שהיה מתנהל בתל אביב הקטנה במה שאחר כך היה התחנה המרכזית ובהמשך בצפון העיר, כאיזה מין הדבר שבו מוצגת התוצרת המקומית לראווה, הוא הפך את המושג הזה "יריד המזרח" לאיזה מין מיצג של תוכו הפואטי והתודעתי. כלומר, דיוקן עצמי גדול ממה מורכבת השירה הישראלית בתוכו. והשיר ה-11 בתוך המחזור הזה נשמע כך: "אני מלא כפרים עזובים, "חפצים עזובים, נעליים פעורות, קרעי שמיכות צמר, "צרורות מנוקבים. שאריות תבן, "אפסרים שהמתינו עד שנואשו, מחרשות עץ, "מגלים, נפות, פיתות שיבשו. "אני מלא עוגות רעי וגללי עזים, שבריות, מעשה חושב. "אני מלא אוכפי שקים וחורג'ים רקמתיים לתפארת אין יושב. "מערות עשן, פרסות שהחלידו, שבילים ששממו, "דרכי עפר המוליכות אל שדות ההיפך הגמור. "תבונים צוננים. בורות שהכאיבום באבנים. "אריגי צבעים, סאג'ים, גחלים קרות. "אני מלא שתיקות כתלים, חלונות אין אור. "נחושת קערות. אני פוגש כדים ריקים, "חושך בארות. אני פוגש חאטות, מטפחות, צעיפים ושביסים, "עוד הינומה, עוד רעלה. "אני פוגש כלבים קצוצי אוזנים, ללא שם, שנשארו לשמור, "אצעדה המבקשת עד היום את קרסולה." השיר לכאורה אינו אלא קטלוג של מראות, קטעי מראות, חפצים, של כפרים ערביים נטושים. אלא שהקטלוג הזה כל כולו מתרחש בתוך ה"אני". אני מלא בזה. זה ממלא אותי. תמונת התודעה שלי, אומר גורי, מלאה ביסודות האלה. והמבט אל החפצים האלה אינו מבט מוזיאוני. כל אחד מהם קטוע מחייו, תלוש מהקשרו, תלוש מעברו. הוא עוד מחפש איזשהו קשר, משהו בו מכיל מכה והוא עדות למחיקה. השיר הזה בונה צד אחר לגמרי בתודעה הישראלית שלא פגשנו אותו עד כאן בצורה הזאת בכלל. הוא הידיעה שההימצאות כאן בתוך הקיום התרבותי והכלכלי והמדיני והפוליטי, עשוי ממחיקה ומסילוק של חיים אחרים, ושאי אפשר להבין את התופעה הזאת בלי להבין את מלוא מחירה, גם המוסרי וגם הקיומי. השיר הנפלא הזה, שעשוי גם כל מיני מצלולים, פועל אחרת מאשר שיר סימבוליסטי. אתם שמים לב, הוא כבר לא שקול, כבר לא חרוז, הוא רחוק מאוד מהדיבור גם של שיר כמו "הנה מוטלות גופותינו". ובכל זאת, כל כולו עשוי איזו מחשבה על הרטוריקה של העברית כבעלת כוח מוסרי. יש כאן משהו מן הדיבור של ישעיהו או של תהילים. הוא למעשה, ראו למשל "ימלא עוגות רעי וגללי עזים, שבריות, מעשה חושב. "אני מלא אוכפי שקים וחורג'ים רקמתים לתפארת אין יושב." ואחר כך כל שורה פועלת בזיקה לאחרת, ביצירת מצלול שהכוח שלו הוא רגשי. האלמנטים שהוא מתאר כאן הם חפצי חיים, והם כאן באופן מאוד בולט באים בערבים. חורג'ים, האוכף העקום ששמים על בהמות, או סג'ים וכן הלאה. הסיומת יש לה כוח כביר, אצעדה, כלומר צמיד רגלים המבקשת עד היום את קרסולה, מבקשת רגל. אלא שהמילה אצעדה בעברית, כל כולה עשויה גם מלצעוד, אצעדה ריקה מצידה. הכוח של השירה הזאת טמון לא בהטפה שבה ולא בעמדה השכלית שבה, אלא דווקא בהחייאה הקיומית של החפצים האלה כחלק מקיום מוכה. ואני רוצה לסיים את הדיבור על גורי באחת מהתובנות שלו כמבקר תרבות עכשווי, היום, לגבי האופן או הצביון של התרחשות הייתי אומר, התנהלות, כפי שהדבר הזה נאמר בעברית עכשווית, בתווך הישראלי, הן בהקשרים של שיחה, של תקשורת, של התנהלויות בתוך עיר, ועד המחשבה על ההימצאות במדינה. השיר עוסק במילה "צפוף". הוא שוב מתוך "יריד המזרח"."צפוף. "חם וצפוף. חם והביל וצפוף. "ונמשך ומחכה וצפוף. כל כך צפוף. וגם שם, וגם הלאה, צפוף. "הנה עוד אחד עבדאי הולך ונדחק בצפוף, "מנסה, מה יכול להיות. פוגש עוד צפוף, "עוד צפוף על צפוף. אין בנים יחידים בצפוף. "מצא זמן! מי היה צריך גם אותו בנוסף, "כאומר משהו, כשותק בצפוף. "כעת הוא חכם כבעל ניסיון. זהו זה. "לא נודע כי בא אל קרבו, אובד בדומה, "בצפוף. כי גם שמה צפוף עד קצה עוד, "גם שמה הביל וזוכר ושואל, עד הודעה חדשה. "ומה לך צפופתי, מה למדת היום? "מה רצית עוד לומר בצפוף? מה חשבת להוסיף?" אין הרבה להוסיף על גודש הצפוף שבשיר הזה, אלא שנדמה שגם אנחנו עובדים בצפוף, כי אנחנו קוראים את השיר הזה ולא שמים לב שיש כאן איזו תובנה מאוד מדויקת על איזו הכרעה של תפיסת האדם הישראלי בתוך ההקשר. הדבר המרכזי הוא כאן: "עובד בדומה" בצפוף. כלומר, מצב של הימחקות, הימחקות היחיד, הפיכת הדומה לכלל. הוא שם את האצבע על תהליך תרבותי של שינוי עמוק בתפיסת האדם כסובייקט. אתם זוכרים בוודאי את הסובייקט של ביאליק, שזכאי לשיר כמו "שירתי" ו"זוהר". אתם זוכרים את האדם של שיר כמו לאה גולדברג, שיר שהולך ומגולל יסורייה של המתבוננת ובונה אותם כעולם שתוק שלא מתרחש בשום קיום אובייקטיבי, כמו תרזה דימון. ראו את הסובייקט של האדם שכותב שיר כמו "ואחי שותק" שעוקב אחר התהליך האיטי והבלתי נגמר והבלתי נתפס של ההיוודעות למות אח. איזו עדינות, איזה תשומת לב מקבל הסובייקט הזה. ואילו כאן פתאום באה איזו היוודעות אל מצב אותנטי חדש של סובייקט, שבו השאלה "מה לך צפופתי?" היא לא רק בדיחה. את במצב צפוף, לא רק דחוק בתוך איזה המון, בפורום. אלא שאת לא יכולה לתבוע לעצמך, מה חשבת להוסיף? מה באמת ניתן להוסיף פה? יש כאן איזו מלאות ואיזו זהות. המצב הוא איננו אוטונומי של ה"אני", אלא הוא הטרונומי. הוא פרום אל הכלל. מצב שבו אדם כל הזמן מתקשר, גם פלאפונים, אבל בוודאי קשור כל הזמן. גם האיש הגדול הזה שהוא מכנה אותו באופן ארכאי, עבדאי, "עוד אחד הולך ונדחק בצפוף", הוא לא יכול, גם האיש הגדול לא יכול להיות מחוץ לצפוף, הוא מוכרח להיות בתוך הצפוף. התובנה הזאת שפועלת כאן דרך הצליל והופכת את צלילה של המילה צפוף לצליל של שיר שלם, הוא לא רק הישג פואטי, הוא הישג הגותי מרתק ומראה שהמשורר הגדול הזה רואה את עצמו כאיזה מין צופה לבית ישראל בעל תפקיד ציבורי מאוד, אבל לא במתכונת הביאליקאית שעוסקת באיזה מין מישור של הנהגה אם אפשר לומר, אלא מעוניין באיזה תווך דמוקרטי שנמצא במקום אחר. באחד המחזורים שלו הוא רואה את עצמו כנביא. אבל הנביא שהוא בוחר מכל הנביאים הוא גיחזי, כלומר איזה סגן נביא, תלמיד נבואה, ואז הוא אומר הדברים שהוא רואה הם הימים הרגילים. הוא אומר, הנה ימים באים של זהו זה. כלומר, לא יהיה שם שום אירוע אחר חוץ מה"זהו זה". ה"ככות", הככה זה, זה המקום שאותו הוא רוצה לחשוף. השיר האחרון הזה פותח שוב את המנעד העצום של משורר כמו גורי. בין הדיבור שבו הוא רואה את עצמו כדוברם של חיילים, כדוברו של לאום, לבין דוברו של לאום במימד אחר לגמרי. מושג ה"לאומי" של השירה העכשווית שינה את מהותו לחלוטין והוא איננו רוצה לגעת כבר באותו מונח בזיקתו למדינה או לקנייניה או למוסדיה. בשום אופן לא. הוא נוגע במישור אחר לגמרי, שהמילה לאומי, על כל פנים במשמעותה העכשווית, לא יכולה להכיל אותו יותר.
