אני רוצה לסיים את השיעור הזה שמוקדש לפגישה חטופה עם טשרניחובסקי בשיר מאוחר יותר שנכתב ב-1938 אחרי המאורעות בארץ ישראל. זה שיר ארצישראלי, טשרניחובסקי המבוגר לאחר עלייתו הסופית לארץ ישראל. זהו שיר אבל, שיר שהפך אפילו חלק מסדר יומה של האבלות הישראלית המאוחרת יותר, וקוראים אותו עד היום בערבי זיכרון ובימי זיכרון. השיר הזה גם נכתב לא בהברה אשכנזית. כאן, טשרניחובסקי מתגלה בניסיונו לכתוב בעברית ישראלית שכבר הייתה כמובן בשנות ה-30 של המאה ה-20, אבל בעיקר אני רוצה להדגיש בשיר המרשים מאוד הזה את הקשר של שירתו המאוחרת של טשרניחובסקי עם שירתו המוקדמת ומצד שני, את הפיתוח והבגרות המרשימים מאוד שמפעמים בשיר הזה. אנחנו רואים כאן את רעיון הטבע והזיקה בין אדם וטבע, את הזיקה האידילית הזאת בין אדם וטבע, את הרעיון בדבר כוח, את הרעיון שראינו בצורה כל כך בוטה ב׳לנוכח פסל אפולו׳, את הדיבור על ארוס אנושי, כפי שהם מתגלמים בשיר אבל שבו הוא רוצה ליצור קשר בין אבל למקום. מהבחינה הזאת, הלאומיות של השיר הזה שרויה בזיקה בין אדם ואדמה. השיר הוא פנייה לאדמה, ׳ראי, אדמה׳. ״ראי, אדמה, כי היינו בזבנים עד מאוד! ״בחיקך, מלון ברכה, מעון סתר, ״זרע טמנו. לא עוד ״פניני זוגיות של כוסמת, זרע חיטה כבדה, ״גרגר שעורה חתול כתם, שיבולת שועל חרדה. ״ראי, אדמה, כי היינו בזבנים עד מאוד. ״פרחי פרחים בך טמנו רעננים ובהוד, ״אשר נשקתם השמש מנשיקתה ראשונה, ״מצניע חן עם יפה קלח, קטורת כוסו נכונה. ״ועד שידעו צהריים בעצם הצער התם, ״ובטרם רוו טל של בוקר בחלומות אור ניבטם. ״הא לך הטובים בבנינו, ״נוער טהור חלומות, ברי לב, נקיי כפיים, ״טרם חלאת אדמות, וארג יומם עודו שתי, ״ארג תקוות יום יבוא, אין לנו טובים מכל אלה. ״את הראית? ואיפה? ״ואת תכסי על כל אלה. ״יעל הצמח בעתו! ״מאה שערים הוד וכוח, קודש לעם מכורתו! ״ברוך קורבנם בסוד מוות, כופר חיינו בהוד. ״ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד!״ השיר הזה הפך, אני חושב, למופת לשירי האבל הישראליים שבאו אחריו ואולי אף אחד מהם לא הגיע למדרגה הזאת שבה האבל קשור גם ברגשות קשים של סירוב לאבל הזה. הפנייה אל האדמה, ״ראי,אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד״, מפורשת עד תום בשיר הזה. הבזבוז הוא שזרענו בך, אלא שבמקום זרעים של כוסמת ושעורה וחיטה, זרענו בך אנשים. בהתחלה הוא יוצר איזו מין תהייה כזאת, מה שטמנו בך זה פרחים, ״פרחי פרחים״, אבל כל מי שמבין משהו בחקלאות וזה לא דורש הבנה מופלגת, לא זורעים פרחים. זהו לא הזמן לזרוע אותם, הם עוד לא הבשילו, הם עוד לא יצרו זרעים. את מי שטמנו זה בנים. את זה הוא מגלה בבית השלישי. כאילו, לומר את זה ממש, ״הא לך הטובים בבנינו״, וההקבלה בין בנים וזרעים וצמחים כאן איננה מושלמת, ההפך. טשרניחובסקי מקפיד להראות שזאת שתילה שלא כדרך הטבע, שזאת קבורה ושאת הנערים האלה שקוברים ברגע הזה, קוברים לא בעיתם, והוא מנסח באופן כל כך חריף את מושג הנעורים כשהוא אומר ״וארג יומם עודו שתי״. על פי עשיית האריג, עושים אותו שתי וערב, קודם השתי, היסוד ועליו הערב. הארג עוד שתי ואז פתאום אנחנו שמים לב שהוא מפעיל את המשוג השני של המילה ׳ערב׳ שהוא לא הניגוד המאונך לשתי אלא הוא ערב היום, הם בבוקר, השתי הוא הבוקר, הערב עוד לא בא. הדבר שמובלע במשחק המילים הכל כך פשוט הזה פתאום אוחז בקלות את יסודה הפשוט, האלמנטרי של הטרגדיה הקיומית הזאת, מות הנעורים, והוא רוצה עכשיו ליצור את התמורה הטקסית למוות הנורא הזה כשהוא נותן לו ערך עצום, הוא אומר זה יהיה ״כופר חיינו בהוד״. אבל הערך העצום הזה לא בא לפני שהוא אומר על האדמה ׳נו, את ראית? את רואה? את מבינה, האדמה?׳ ״את תכסי על כל אלה״, כלומר את לא מבינה. כמו יהודה הלוי לפני אלף שנה, ׳הידעו הרגבים מי הפכם?׳ האדמה לא יודעת. הדיבור השירי אל האדמה, אל הארץ חושף את מוגבלותו, הוא חושף את אדישותה של האדמה. הדבר המרתק בעמדתו של טשרניחובסקי כמשורר טבע זה שהוא אף פעם לא קישט את הטבע הזה, הוא לא הפך אותו ליותר ענוג ממה שהוא, ובמקום שבו הקבורה היא אירוע שאין אכזרי ממנו, של טמינת אנשים בתוך אדמה והם עוד נראים צעירים במידה כזאת, דווקא בשיר הזה הוא מופיע בצורה החריפה ביותר, הבוטה ביותר, והשורה הבלתי נשכחת הזאת, ״ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד״. ראו איך מילה כל כך פשוטה, כמו בזבוז, מקבלת כאן ממד קיומי והיא מקבלת אותו שוב על ידי הצליל. שוב משהו בדיבוריות ובקשר שבין השירה הזאת לעשיית המילה בפה חוזר אל התודעה ומחזיר לנו את התחושה מאיפה נובעת עוצמתו של שיר. היא נובעת מן המקום שבו האמירה נוגעת בגוף ובגוף, ברגש, ביצר ורק בסוף בתבונה ובשכל. ״ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד״, וכבר בתוך השורה הזאת ברור שהאדמה איננה רואה ושהדיבור הזה תלוש, אבוד והוא סגור בתוך חיי האדם ומאוויהם ובתוך גם המוגבלות שלהם כהיותם בני תמותה. גדולתו של טשרניחובסקי, אני חושב, מוחשית בתוך כל היצירות שראינו דווקא באיזה מין אחריות רבת פנים שהוא בונה בדיבור שלו, הן כלפי הקדמוניות של השפה הן כמסורת של שירה והן כשפה ממש, ומצד שני, לאיזו אמת ריאלית מאוד, אמת ארצית מאוד ואותה דווקא הוא רוצה לייצג בתוך השירה ולתת לה תוקף תרבותי, לתת לה מילים. שוב צריך להזכיר, לחוויות אירוטיות כמו בשיר, כמו ׳את כה ריחניה׳, לא היה גילום עברי למעלה מ-2000 שנה. לכן, השירה הזאת בהרבה מובנים, אני לא יודע אם היא לידה מחדש או פשוט לידה בעברית. [אין_קול]
