אני רוצה לסיים את הדיבור על אברהם בן יצחק בקריאה של שני שירים מן הגדולים ביותר שלו, שהם נמצאים גם בזיכרון של התרבות העברית החדשה באיזה מקום משלהם, מקום שיש בו אולי אפילו איזה חוט של קדושה. לפחות אוהבי השירה מייחסים להם איזה מקום יקר במיוחד בגלל התמציתיות הבלתי רגילה שלהם ואיזה מין פאתוס ואיזה הדהוד רחב מאוד והם עשויים באמת בסימבוליזם טהור. הם מדברים על העולם בכלים של העולם כולו, של הזמן כולו, אלה הדוגמאות הרחבות ביותר של סימבוליזם טהור אם אפשר לומר, בשירה בת הדור ההוא. "בודדים אומרים". "יום ליום ינחיל שמש דועכת "ולילה על לילה יקונן. וקיץ אחר קיץ ייאסף בשלכת "ועולם מצערו מתרונן. ומחר נמות, " ואין הדיבר בנו, וכיום צאתנו "נעמוד לפני שער עם נעילה. ולב כי יעלוז: הן אלוהים קרבנו, "והתנחם וחרד מפחד המעילה. "יום ליום ישא שמש בוערת "ולילה אחר לילה ישפוך כוכבים, "על שפתי בודדים שירה נעצרת: "בשבע דרכים נתפלג ובאחד אנו שבים." השיר הזה הוא בעל מבנה משולש מאוד סימטרי, יום ליום, יום ליום, אלא שהמבנה המשולש הזה מכיל בתוכו מפנה גדול, הפתיחה היא תמונת קינה קוסמית, "יום ליום ינחיל שמש דועכת "ולילה על לילה יקונן. וקיץ אחר קיץ יאסף בשלכת ועולם מצערו מתרונן." כאן מתחילה התפנית. כל צורות הקינה הזאת מגיעות למילה צער ופתאום חלה איזו תפנית, מתוך הצער הזה עולה הרינה, עולה שירה, שיש בה איכות של שמחה, הבית הולך כאילו יורד, ובסיומו בבת אחת ממריא. אברהם בן יצחק מגייס לשם כך את הפסוק המפורסם מתהילים, "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעה", אלא שהוא משנה את הכיוון, כאן "יום ליום "ינחיל שמש דועכת", התנועה של הזמן היא איננה של שוויון, שם התנועה היא שהם נמצאים באיזה הווה גדול, נצחי, הם משוחחים. ואילו כאן זאת תנועה מתמדת של מוות. ואילו בבית האחרון פתאום תנועה הפוכה, "יום ליום ישא שמש בוערת "לילה אחר לילה ישפוך כוכבים", התנועה איננה של דעיכה, אלא של העברה של שפע עצום של אנרגיית חיים אדירה. על שפיכת ים של כוכבים מלילה ללילה. המעבר הזה נשען על הבית המרכזי, שבו הצורה חרדת מוות, "מחר נמות, "אין הדיבר בנו", והתמונה האחרונה היא ממש של הנעילה של עמידת האדם מול תפילת נעילה ונעילת השער של יום הכיפורים. "וכיום צאתנו נעמוד לפני שער עם נעילה." החרדה מול המוות, העמידה הזאת, של... שמה פתאום את האדם מול גבול חייו שהוא לא נצחי בכלל. היא עומדת במרכז ואז חוזר ודווקא מתוך החוויה הזאת באה חוויה חדשה. המרתק בשיר הזה זה שאמנם כל בית שלו סגור בתוך מרובע מדוייק וריתמי מאוד, אבל התנועה בתוך הבתים שלו היא תנועה של משהו שצומח. מתוך הקינה צומחת הרינה ומתוך חרדת המוות וההיחשפות אליה צומח הבית האחרון. פתאום התודעה הזאת שהזמן רחב מאיתנו, רחב מן האדם והוא שופע שפיעה אדירה, והשיר נגמר באיזה צירוף מדהים של תובנות. "על שפתי בודדים שירה נעצרת:" נקודתיים, כלומר היא לא נעצרת, היא רק נאמרת בשפה אחרת שאולי היא איננה של דיבור, השיר כאילו עובר אל מימד אחר, שהוא לא דיבור עוד. "בשבע דרכים נתפלג ובאחד אנו שבים." זו מעין תאורמה, החיים הם שבע דרכים המוות הוא האחד, אלא שכל היודע עברית, יודע שלהגיד אחד הוא גם להגיד את שמו של האל. ולכן המוות הוא גם האל והוא הכולל את הכל בתוך אחדות גדולה. מעניין לראות שהוא מקפיד על ההבחנה בין נקבה וזכר, הדרכים בנקבה, המוות בזכר, האל בזכר. ועל ידי זה יש השלמה זוגית בין החיים שהם מופיעים בנקבה ובשפע, "שבע דרכים נתפלג ובאחד "אנו שבים." ועל ידי זה ההתפלגות והשיבה היא לא רק שיבה אל האחד הקדמון, אלא היא גם שיבה אל נקודת ההתחלה. היחס בין השבע והאחד הופכים אכן איזה מין יין ויאנג, לאיזה שלמות אדירה, זה המצב הסימבוליסטי בטהרתו. כאילו המשורר בתובנה המושגת על ידי השיר, משיג את היקף העולם כולו. והשיר האחרון הוא, 'אשרי הזורעים ולא יקצורו'. שנשען על מזמור תהילים באומרו "אשרי הזורעים", שם "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" זאת תמונת הגאולה. ואילו כאן בניגוד לו, בניגוד מתריס, "אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ כִּי יַרְחִיקוּ נְדוֹד. "אַשְׁרֵי הַנְּדִיבִים אֲשֶׁר תִּפְאֶרֶת " נְעוּרֵיהֶם הוֹסִיפָה עַל אוֹר הַיָּמִים וּפִזְרוֹנָם "וְהֵם אֶת עֶדְיָם הִתְפָּרָקוּ- עַל אֵם הַדְּרָכִים. "אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם "וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. ""אַשְׁרֵי הַיּוֹדְעִים אֲשֶׁר יִקְרָא לִבָּם מִמִּדְבָּר "וְעַל שְׂפָתָם תִּפְרַח הַדּוּמִיָּה. אַשְׁרֵיהֶם "כִּי יֵאָסְפוּ אֶל תּוֹך לֵב הָעוֹלָם לוּטֵי אַדֶּרֶת הַשִּׁכְחָה "וְהָיָה חֻקָּם הַתָּמִיד בְּלִי אֹמֶר". אשרי הזה כמו האשרי שבתהילים וכמו האשרי של ישוע, בדרשה מן ההר שבברית החדשה. מופיע כאן כאנאפורה, כחזרה של פתיחות, "אשרי, אשרי, אשרי" ובפעם החמישית, "אשריהם" כסיכום של הבית הקודמים. מי אלה ההם, הפלאיים האלה, שהם אחרים מכולם? היו שפירשו את השיר הזה כאילו מדובר על אותם היושבים בציון כבר, או אלה שמקדישים את כל חלבם ודמם ונעוריהם על גאולת הארץ, אבל אין בשיר זכר לדבר הזה. השיר יכול לדבר גם על כל האנשים שרואים את עצמם שונים, יש כאן איזו יציאת דופן עקרונית, בשונה מכל האיכרים הם לא זורעים וקוצרים, הם מרחיקים נדוד. שלא כמו בפסוק שיוצר אותו מצב שבו הגאולה דווקא היא הקציר, אלה אנשים שלא צריכים לדעת ולא רוצים להתייחס לא אל התועלת, לא אל הקניין וגם לא אל הקניין הרוחני. תנועתם היא אל האין-סוף, הוא מכנה אותם נדיבים, שתפארת נעוריהם הופכת לאור, הוא קורא להם גאים, שגאוותם היא כל כך גדולה שהיא הופכת לענווה שעוברת את גבולי הנפש והופכת ל"ענוות הלובן אחרי העלות הקשת בענן." אני לא יודע אם אפשר לתת איזשהן מילים שיכולות אפילו להיות פרפרזה של פרפרזה של מה שהוא רוצה לתת כאן, איזשהו מימד קיומי, שנמצא מעבר ומעבר לכל תחושה של קנייניות וגאווה. כמו שכביכול יש ענוות לובן, אחריה קשת בענן. מהי ענוות לובן? כלומר לא ענווה שהיא הלובן אחרי שהקשת בענן איננה עוד והיא עולה, נותר איזה לבן שהוא סכום כל הצבעים -- ושהוא גם לא כל הצבעים ואין בו יותר רהב בכלל, אלא הוא ענווה טהורה. ובכל זאת זה נמצא במקום הזה השמימי, האתרי, שבו הייתה קודם קשת, כך הוא מגדיר את הגאווה שהתהפכה לענווה. הדבר הבא באיזה מין קצב של התגברות, הוא הידיעה. הם יודעים שליבם יקרא ממדבר. ועל שפתם תפרח הדומיה. בשונה ממצבו של ביאליק בשירים הקודרים כל כך, כמו מי אני ומה אני או הכניסיני, או צנח לו זלזל, השירים שבהם הדומיה או השתיקה היא דבר שנכפה מכוחו של סוג מסוים של מוות. מתוך האני, כאן הדומיה. מובנת כמקום אחר לגמרי, מיסטי. האנשים האלה יודעים שלבם יקרא ממדבר, ושאין קשב לקולם. וזאת הידיעה על חלקיותם האין סופית ושאנושיותם הבלתי אלוהית עשויה גם מהעובדה שקולם אובד, ולכן מה שצומח על פיהם הוא פריחה. על שפתם תפרח הדומיה. הנה כוחו של הסימבוליסט הגדול, כשהוא קושר שני סמלים גדולים, הפרח והדומיה. והופך את שניהם לגילומו של דיבור שהתהפך על פיו והפך לדומיה. והדומיה הזאת היא הכוללת כל. אנחנו רואים כמה זה קרוב לסופו של השיר הקודם של בודדים אומרים. הנה גם כאן הבדידות היא המצב שאליו שואף האדם. הם נאספים אל תוך לב העולם, הנה הלב כמו ליבי עם לב העולם אל תוך לב העולם לוטי אדרת השיכחה. לא אדרת נבואה אלא שיכחה. הם נמוגים. הם אינם. וחוקם התמיד, כלומר הנצח, הוא בלי אומר. הוא בשתיקה גמורה. והשגב הגמור של השיר הוא בהתמזגות עם האין, עם האין. עם המוחלט שהוא ריק. כאן אנחנו רואים את המיסטיות העקרונית כל כך לסימבוליזם. ההתמזגות עם תוך לב העולם היא התמזגות עם יישות קוסמית אדירה, שהגדרתה האנושית היא אין. בשיר הזה הולך אברהם בן יצחק, אפשר לומר, הכי רחוק. הוא מתחיל מתוך עולם האדם הקניינים, זורעים, בוצרים וכן הלאה, ומגיע אל איזה מין ריחוף בתוך אין סוף גמור. ברור שגילומו כבשר הוא נצח ובלי אומר. אבל השיר ממריא אל הריק הזה כלומר התנועה כאן היא ממש תנועה מיסטית. השיר מוביל את האדם הקורא באמצעות הקריאה לאיזה מין תהליך מדיטטיבי, אל ההתאיינות. אנחנו ראינו בשיעור הזה את המתח העז בין אימפרסיוניזם שנאחז ביישות הקונקרטית החושנית, הבשרית מאוד של העולם, אבל הקשר העז לא פחות בין אימפרסיוניזם וסימבוליזם. משום שאי אפשר למעשה בלשון ליצור מצב כמו בציור של מאנה או מונה או רנואר, שבו באמת ההיחשפות לצבעים היא העיקר ואין בילתו, ושאפשר לתאר את ערמות השחת, את הקתדרלה של רואה בשעות אחרות של יום ולא משנה מה מתואר שם, זאת קתדרלה או זו ערימת שחת, זה לא משנה. המשנה הוא האור והשתברותו, והשעה האחרת מול הרשתית של העין. הלשון מעצם טבעה מחזיקה סמלים. להגיד סתיו זה לא אור סתווי. זה להגיד כבר סמל. ומהדבר הזה ברגישות אמיתית המשוררים לא יכלו להתעלם. אבל ההבדל במינון הוא מהותי. אנחנו רואים כיצד יעקב פיכמן יוצר באימפרסיוניזם שלו איזה שיווי משקל מאוד מדוד וצנוע, אפשר לומר, בין האדם והעולם. ועוצמתו של העולם כתופעה שמחוללת תהליך של הבנה היא מכריעה, היא חזקה מאוד. אצל אברהם בן יצחק היחסים הם כמעט הפוכים. העולם יש לו תפקיד, אבל לאדם ותנועתו אל תוך העולם יש תפקיד מכריע, ובסופו של דבר בשיר כמו אשרי הזורעים אנחנו רואים את המסע שהוא כל כולו בתודעה. הוא שיר שכל כולו מתרחש בפנים.
