אי אפשר לסיים את הדיבור על לאה גולדברג בלי איזו הצבעה על אמנות כתיבת הסונט בשירתה. לאה גולדברג, כמו טשרניחובסקי, הייתה מן הווירטואוזים המוחלטים של הז׳אנר הספרותי הקלאסי הזה והיא הגיעה בו גם לדרגת וירטואוזיות גבוהה מאוד וגם לאיזה מין קירוב מעניין בין הצביון המסורתי של הסונט כשיר חצרני שעוסק באהבה לבין סיפור אהבה אישי או סיפורי אהבה אישיים שאותן היא רצתה לכתוב מחדש, והפסגה אולי של דרכה הזאת היא מחזור הסונטות ׳אהבתה של תרזה די מון׳ שהיא כתבה בשנות ה-50, שבו היא אורזת או עוטפת את מחזור השירים החדש בסיפור קדמון מהמאה ה-16 בצרפת באביניון. סיפור בדוי לחלוטין, כמובן. כך הוא הסיפור, ״תרזה די מון הייתה אישה מן האצולה הצרפתית, ״שחייתה בסוף המאה הט״ז בסביבות אביניון שבפרובאנס. ״בהיותה בת ארבעים בערך התאהבה באיטלקי צעיר, ״ששימש מחנך לבניה, והקדישה לו כארבעים ואחת סונטות. ״כאשר עזב האיטלקי הצעיר את ביתה, שרפה את כל שיריה והיא עצמה פרשה למנזר. ״זכר שיריה נשאר רק כאגדה בפי בני דורה״, ועכשיו באים 12 שירים בצורת סונטות והם סיפורם מחדש של אהבה שהיא דומה לאהבתה של תרזה די מון. ברור שהשירים ההם נשרפו ואלה כאילו עלו מן האפר הזה בזיכרון המדומיין הזה של המשוררת. לאה גולדברג קובעת את השיר במקום רחוק, לא בארץ ישראל ולא במדינת ישראל ולא בעברית אלא על גבול הצרפתית והאיטלקית, המסורות הראשונות, האיטלקית קודם כל ואחר כך הצרפתית של הסונט האירופי. עוד דבר, היא קובעת אותו בסיפור אהבה בין אישה לבין איטלקי. כלומר, יש גם איזו נגיעה בתרבויות האלה שחוללו את הז׳אנר הזה ואת סגנונו המיוחד, והעיקר בסיפור הזה זה שהאישה והגבר אינם יכולים למצוא זה את זו ולגלות זה אל זו וזה אל זה את צפונות אהבתם. המעמד גוזר עליהם ריחוק והתעלמות. כלומר, שירי האהבה האלה נכתבים מתוך כלוב של סגנון של מוסכמות דתיות ושל תפיסת נשיות ישנה שלא נותנת לה שום בחירה מהרגע שבו היא נישאה ובתוך מושג של מוסריות מאוד מאוד מחייב. כלומר, יש קשר בין הז׳אנר, צורתו החצרנית הזאת, לבין העמדה המוסרית והאסתטית שבתוכה הוא נאמר, ועכשיו הולך ונוצר בתוכם שיר עברי מודרני. כלומר, לאה גודלברג יוצרת כאן צירוף מתוח ביותר בין עולם עתיק, ארכאי ואסתטיקה זרה לבין עכשיו ישראלי. נקרא שני סונטים, את התשיעי ואת האחרון רק כדי לגעת בסיפור וביופי הבלתי רגיל שיוצרת לאה גולדברג בווריאציה שלה למסורת העתיקה בעברית החדשה. הסונט התשיעי שהולחן אגב גם במסגרת אותו ז׳אנר של זמר ישראלי בצורתו המדורדרת דווקא. אני לא אתייחס לזה כאן, פשוט צריך להשקיע לפעמים גם מאמץ לראות את השיר כפי שהוא היה לפני שהוא הולחן ולפני שנמרחה עליו השכבה העבה הזאת של סירופ. ״מחלוני ״וגם מחלונך אותו הגן נשקף, אותו הנוף, ״ויום תמים מותר לי לאהוב את הדברים אשר ליטפה עינך. ״מול חלונך וגם מול חלוני ״בלילה שר אותו זמיר עצמו, ״ועת ירטיט ליבך בחלומו אעור ואאזין לו גם אני. ״האורן הזקן שבו כל מחט ״את מבטך נושאת כטל טהור עם בוקר יקדמני בברכה. ״דברים רבים מאוד אהבנו יחד, אך לא זרח באשנבך האור ״עת בדידותי נגעה בבדידותך״. סונט איטלקי קלאסי, כלומר סונט פטטרקי, צריך להיות לא רק עשוי 14 שורות ו-4 בתים שנחרזים במתכונת הזאת, אלא הוא צריך להכיל תפניות ברמות שונות, כל פעם תפנית לקראת היפוך. בין החלק הפותח, האוקטבה, לחלק המסיים, הסקסטט, צריך להיות היפוך, בין הבית הראשון והבית השני צריך להיות ניגוד, בין חלקו הראשון של הבית הראשון לחלקו השני של הבית הראשון צריך להיות ניגוד. העניין הוא כאן, אני לא מונה אותם כדי ללמד מהו סונט קלאסי, אלא בעיקר לראות כמה לאה גולדברג מהבחינה הזאת שומרת באופן אורתודוקסי על הציווים האלה ועומדת בהם להפליא. כלומר, היא גם וירטואוזית בעיניו של איטלקי מהמאה ה-15 וה-16. הבית הראשון הוא יום, השני הוא לילה, הבית הראשון הוא חוש ראייה, השני הוא חוש השמיעה, הבית הראשון ממוקד בגן, הבית השני בציפור, בזמיר והזמיר פתאום יושב בתוך הגן, כלומר הם גם הופכים לשלמות, הבית הראשון מתחיל ב׳חלוני וגם מחלונך׳, הראשון מתחיל ב׳חלוני וגם מחלונך׳, הבית השני ׳חלונך מול חלוני׳, וברור שבזה נארג שיח האהבה, אני ואתה, אתה ואני. היא עוד יותר. למשל, ראו את מבנה השורה השנייה, ״אותו הגן נשקף, אותו הנוף״. המילה ׳נשקף׳ עומדת באמצע, אותו- אותו, כלומר היא כמו איזה מין ראי של שני הצדדים. כך היא כותבת את זה, כך אנחנו קוראים את זה, זה מלא דקויות, כלומר הסונט עצמו צריך לפעול בתוך הסיפור וזאת גדולתה של לאה גולדברג שהיא הופכת את הדבר העתיק והקפוא מרוב מסורת לדבר רוטט ולגמרי ספונטני, כלומר היא חיה את זה באופן לגמרי משכנע, ובתוך הסיפור הזה צומחת מלנכוליה אדירה. מה שקורה הוא זה שיש איזה נוף שהיא הופכת אותו למשותף. בתוך התמונה הזאת נבנה כביכול מדיום, איזה מין דבר שהוא ממצע, באמצע, הוא החלון לאיזו התרחשות בין בני הזוג ולרגע צומחת אשליה, השיר יוצר אשליה שכאילו יהיה, וזה האורן, האורן שעומד באמצע התמונה, ״האורן הזקן, כל מחט את מבטך נושאת כטל טהור״. מחטי האורן והטיפה היא המבט שהפך באופן סינסתטי לטיפת טל טהור. זהו באופן הזוי המקום של המימוש האירוטי המדומיין שכמובן לא מתרחש אבל אנחנו יודעים שהוא לא מתרחש בזכות השיר, ״דברים רבים מאוד אהבנו יחד, אך לא ״זרח באשנבך האור עת בדידותי נגעה ״בבדידותך״. הסיום הזה, הקופלט, הזוג הזה המסיים, סותר את הכל. זהו שוב חלק מהמבנה הקלאסי של הסונט שצריך להסתיים בקופלט, בזוג הזה. אבל העיקר הוא, ראו את הארכאיות מצד אחד והרצון להדגיש אותה, לא להתבייש בה, לעמוד בתוך המודרניזם הישראלי ולטעון ׳זה גם מודרניזם ישראלי ובתוכו צריך לומר את הדברים גם ככה׳, והדבר הזה בהחלט נקלט בתוך ההקשר הישראלי כנכון, כרלוונטי, כניתן להבנה ולאהדה גדולה. הסיום, שמתייחס כביכול לסיפור הבדוי על תרזה די מון, נוגע בשריפה של השירים, אבל כאן השריפה היא חלק מתפיסת השיר את עצמו. ״מה ישאר? מילים, מילים כאפר ״מאש הזאת שבה ליבי אוכל, ״מחרפתי, מכל אושרי הדל רק אותיות החתומות בספר. ״מי יאמין בהיעלם הגם בעוצמתו אשר אינה חוזרת, ״לו גם נותר בכסות חולות חיוורת סימן של מגעו, רפה וקל? ״פלטה אהבתי את אלמוגיה, ודייגים שנדזמנו בחוף ״אספו אותם וישאום הרחק וזר משתעמם בהם נוגע, ״ובעולם חופז ובן חלוף הזמן בהם כילד ישחק״. ברור שלאה גולדברג רוצה ליצור את הפער הקלאסי, האופייני כל כך בין הרגש לבין היצירה. הרגש הוא הלב האוכל, האש, אש התשוקה, שרפה הכל. מה שנשאר הוא בבחינת אפר, וה׳מילים, מילים׳. כל אחד שומע גם את צמד המילים האלה של המלט כשהוא iii את ׳מה אתה קורא? מילים, מילים׳. כלומר, זה רק מילים, אבל זאת נקודת הפתיחה של השיר ועכשיו לאט לאט המילים האלה מתהפכות ובאותו היפוך של השיר באמצעו, ״פלטה אהבתי ״את אלמוגיה״, אהבתי אליכם היא ים ומהים הגדול הזה גם פולט את האבן היפה הזאת. עדיין לא נגמר השיר. מי שייקח את הדבר הזה הוא ״זר משתעמם בהם נוגע״. אבל עדיין לא נגמר השיר. עכשיו הזוג החותם, ״ובעולם חופז ובן חלוף הזמן בהם ״כילד ישחק״. זהו דימויה העצמי של לאה גולדברג כמשוררת. בתוך עולם החופז ובן החלוף, בתוך ההווה הרגיל, מי שישחק בשירים האלה זה הזמן והזמן, כלומר הנצח לגביהם הוא ילד, ופתאום הכל מתהפך. התמונה היא תמונת ענק נצחית, השירים האלה נועדו לממד נצחי ושוב הממדים האלה של הסמל הם סיבת העוצמה של הדיבור הסימבוליסטי הישראלי שבתוכו לאה גולדברג היא הקול הנשי הדומיננטי ביותר. אם אלתרמן הוא בבחינת דמות אב לישראליות הפיוטית, היא בוודאי דמות האם הגדולה.
