סליחות. א. "באת אליי את עיניי לפקוח "וגופך לי מבט וחלון וראי, באת כלילה הבא אל האוח "להראות לו בחושך את כל הדברים. ולמדתי: "שם לכל ריס וציפורן ולכל שערה בבשר החשוף, "וריח ילדות- ריח דבק ואורן הוא ניחוח לילו של הגוף. "אם היו עינויים, הם הפליגו אליך. "מפרשי הלבן אל האופל שלך. תנני ללכת, "תנני ללכת לכרוע על חוף הסליחה." אני רוצה להתמקד בבית הראשון, לא משום שההמשך לא מעניין, אלא משום שמזדהר שמה משהו במיוחד במינו בשפה של לאה גולדברג. הדיבור הוא אל אהוב, אל בן-זוג, לגבר. הפתיחה באת אליי היא גם התקרבות, אבל גם בוודאי נגיעה באותה משמעות ראשונית וראשונה בתולדות העברית של המלה 'לבוא'. הביאה הזאת מופיעה כאן במשמעות אחרת לגמרי, את עיניי לפקוח, כאילו רגע הארוס והתממשותו הוא מעבר מעיוורון לראייה וזאת אומרת אישה. משהו שאיננו נלקח בחשבון בתוך השיח האירוטי הרגיל. יש לראות בשיר הזה משהוא שעומד מול העיניים הרעבות של ביאליק, שבו מנסה הנער, הבחור הצעיר, לומר לאישה: את לא יודעת מה קורה לי. את לא מבינה מה אני מאבד במקום הזה ופתאום נמצא כאן דיבור אחר ופתאום מנסה להסביר לנוכחות הגברית מה הוא לא מבין. מה הוא לא קולט בכלל וזה מישור אחר לגמרי שאיננו גופני הולך וצומח כאן: "גופך לי מבט וחלון וראי". קודם כל ראו את הזיקוק הלגמרי גאוני של הרעיון לשלושה אלמנטים שונים של ראייה המבט והחלון והראי, כל אחד הוא דבר אחר. המבט הוא כמובן הדבר הבא מן אדם, החלון הוא בכלל המדיום, הדבר שמבעד לו אפשר לראות הדבר הסגור או הפתוח הוא הרבה יותר ממבט, הוא האפשרות לראות. ואחר כך היא פתאום סוגרת את החלון באיזשהו אופן ושמה דבר אחר, ראי. הוא מחזיר את הראייה אל האני והאני לומד על קיומו והאני פתאום צומח ויודע שהוא ישנו ומבטו חוזר אליו והוא רואה את עצמו. והדווקא הזיקוק של הדברים לשלוש מילים, שההצטלצלות שלהם היא כמו טל ותלתן וטלה. משהו שהוא נראה כמו גביש, כאילו מצאו אותו שלם כבר כנתינתו. דווקא הגילוי הזה שיש שלוש מלים והן קשורות בעצם הוא המומנט הסימבוליסטי כפי שלאה גולדברג חשה אותו. כלומר, שבו הצלצול והרעיון יגיעו לאיזה מן צירוף קרניים כזה, מזה יוצא הבוהק. שוב, הפנייה של השיר הזה אל התודעה, דווקא בגלל הקשר הזה בין רעיון וצליל, היא איננה אינטלקטואלית, אלא היא חודרת חדרי בטן, היא פועלת דרך הצליל ורק אחר כך בא הרעיון. ראו למשל גם כאן את האופן שבו החרוז הנפלא: "את עיניי לפקוח" ואז הדימוי לכך: "כלילה הבא אל האוח". אוח הוא כמו ינשוף כמו תנשמת, הוא עוף דורס לילי כידוע והוא רואה היטב רק בלילה. אבל מכל ציפורי הלילה היא בחרה את שמו העברי של האוח, והבחירה הזאת היא רק כדי ליצור את הצלצול הנפלא עם המלה לפקוח וכאן יוצא פלא גמור משום שקולו של האוח הוא בכלל אנחה. זה הרי שם אונומטופאי, זה כמו שלתנשמת היא משום שהיא מפיקה קולות נשימה, האוח עושה, זה הקול שלו. ומשהו בתוך עולם הלילה שפתאום הופך לראייה מביא גם צליל שהוא בא מתחומיי ציפורים, חיות, אנחות וזאת הראייה של החושך. זאת ראייה לילית. עולם לילי. עולם של מישורים אחרים של תפיסה אחר כך היא גם מסבירה, "למדתי שם לכל ריס "וציפורן ולכל שערה בבשר החשוף וריח ילדות, "ריח דבק ואורן וניחוח לילו של הגוף." האופן שבו היא בונה את הדברים באמת גם יוצר תובנה, גם הבנה גמורה ומצד שני איזו כניסה מפולשת אל עולם לאסוציאציות לא מודעות ריחות קדומים, ילדות ותחושה שהדברים האלה עוברים איזו סובלימציה, איזו העלאה אל מישור שאין יפה ממנו היא משכנעת שהבית המרובע הנחרז כך ונשקל כך בדייקנות כזאת, בליטוש כזה, הוא היפה והוודאות שהשיר הוא יפה, יפה מאד, מופלא. גם היא גלומה בתוך תפיסתה את מעשה השיר וזהו לא פחות מן הכוח הלא מודע, הילדי הזה, של שיריה הוביל אותם דווקא אל מקום האהבה אפשר לומר שהתרחש בין קהלה לבינה. השיר הבא הוא: 'כבד על עפעפינו העולם'.
