המשורר ט. כרמי, גם הוא נכנס אל תוך השירה העברית מבעד למפגש עם השואה ועם ניצולי השואה, פעם מכיוון אחר הוא יליד ניו יורק, בא ממשפחה אורתודוקסית, התחנך בארץ ישראל וחזר לאמריקה והתחיל את חייו שם אבל כשהוא שמע על הניצולים שנאספים במחנות ובבתי ספר בצרפת, הוא עזב את לימודיו ובא לצרפת והתחיל לעבוד בטיפול בילדים ניצולי השואה, וזאת האפיזודה של תחילת שירתו. אחר כך הוא עלה למדינת ישראל והשתתף במלחמת השחרור. זאת אומרת, השותפות הזו בתש"ח אופיינית לכל אלה שנדבר עליהם כאן וגם בהמשך, אבל ברור שהתש"ח הזה איננו הדבר היחיד ואיננו המרכז המכריע ביותר. יש איזו כניסה ואיזו הכרה כוללת באיזשהו חורבן שהחיים היהודיים והעבריים נמשכים אחריו וממנו וההכרה הזאת היא הדבר החדש. היא הדבר שאיננו שייך לעולמה של לאה גולדברג באותו אופן. העיצוב של חייה כמו של אורי צבי גרינברג, הוא מלחמת העולם הראשונה. שאותה היא ראתה כילדונת, אבל היא ראתה אותה והיא הייתה טראומטית לגביה, בגלל חייה האישיים, ונדודיה של משפחתה בתקופה ההיא, והגורל שניחת על אביה באופן מיוחד, בתקופה ההיא. ט. כרמי, עיקר יצירתו התרחש בשנות ה-50 וה-60 והוא המשיך עוד ליצור בשנות ה-80, אבל כאן אנחנו נשמע שוב דיבור אחר, גם כאן איזו יציאה מעולמם של הסימבוליסטים העבריים הישראליים, משהו שגם הוא איננו רוצה להתחייב רק למשקל ולחרוז, עוזב אותם ובונה שירה דיבורית, מודרניסטית שהמודלים שלה במקרה הזה הם בעיקר אמריקאים, כמו פרוסט למשל, רוברט פרוסט. נקרא קודם כל צמד שירים, "נופים". שני שירים שעומדים זה מול זה, אחד ושניים, ויש לראות אותם זה מול זה. "ציפור לבנה על נהר ירוק, שתיים, "ואחר-כך שלוש. עמוד-חשמל אחד, "שניים, שלושה שיחים. "יותר מכך גגות "ועננים וגבעולים של דשא קשה לספור ברכבת, "ולכן אינני מזכיר אותם. בעצם, אני חושב שארשום "רק ציפור אחת בלבד. ואולי רק את כנפיה." שתיים. "הוא עמד בראש העץ, "לבוש סרבל כחול, וניסר. "לפתע נפערו פניו "גופו נתעקם כענף, ידיו מלאו רוח, "והוא נפל. את כל זה "ראיתי מחלון הרכבת לאחר כר דשא "ולפני צמד סוסים. אני רושם רק "את דבר נפילתו. את הצעקה לא שמעתי." אתם רואים את שני השירים האלה זה מול זה העיקר מתרחש במעבר בינהם. ציפור שאי אפשר להתמודד עם קיומה. הוא מתחיל למנות מה קורה שם בעולם. ציפור לבנה, נהר, שתיים, אחר כך שלוש. אנחנו לא יודעים איפה אנחנו. אבל הוא מתחיל לספור, מתחיל למנות. עמוד חשמל אחד, שניים, שלושה שיחים. השורות כתובות בצורה כזאת, שכשבאה השורה רביעית, כבר ברור שהוא לא מצליח לעשות איזה דבר שהוא תכנן לעשות, למנות עכשיו, עמודי חשמל. יותר מכך, גגות ועננים וגבעולים של דשא עכשיו אנחנו מבינים מה הבעיה. קשה לספור ברכבת. כאן הסמל הגדול. האדם הארוז בתנועת חייו, הרכבת, לא יכול לצאת, עד התחנה הסופית. זה סמל. פשוט מאוד. אבל בתוך זה, ישנה התחבטות. כמה מן העולם אני יכול לדעת, לזכור, לרשום את זה, ובאיזו דרך בכלל. הדרך הראשונה שהוא ניסה לעשות אותה של לספור ולמיין לא מצליחה לו. זה לא הולך. ואז באה תפנית. בעצם אני חושב שארשום רק ציפור אחת בלבד. פתאום מתרחשת תפנית, ועם התפנית הזאת בחירה. והבחירה היא רק ציפור. והיא אחת. שמתם לב למשל שהביטוי הזה "לרשום ציפור" אין כאן שום מטאפורה, אבל בכל זאת לא ברור לגמרי מה זה. מה זה לרשום ציפור? לעשות רשימה? לרשום אותה במובן של ציור? לרשום אותה כטקסט כתוב? המילה "לרשום" בעברית קשורה גם בהתרשמות, והקשר בין "לרשום" "התרשמות" האם זהו דבר שבזכרון? על כל פנים, הוא יעשה דבר שהוא בבחינת רישום לציפור הזאת. ואולי זה אפילו השיר הזה עצמו. אלא שאחרי ההכרעה הזאת הוא פתאום מעדיף אפילו לבחור פחות מזה. ואולי הוא גם לא יכול יותר מזה. ואולי רק את כנפיה ואז תראו איזה מין פלא קורה כאן בשיר. מי שרושם כנפיים לא רושם רק חלק של ציפור, הוא רושם את המעוף. הוא בעצם בוחר את הדבר המהיר והבלתי נתפס ביותר. מה זה לרשום כנפיים, כלומר, לתפוס באיזשהו אופן את הכנפיים. ופתאום האדם הארוז בתוך הקצב, ובתוך התנועה הבלתי פוסקת וגם הבלתי הפיכה הזאת אל התחנה הסופית, פתאום עף עם הציפור. מחזיר אותנו הנה. ציפור של ביאליק, ונתחבר אל עוד ציפורים שנקרא עליהן. וזאת הציפור של השירה. גם היא סמל, אלא שהיא מופיעה כאן באופן כל כך מפתיע, כל כך מעניין זה דבר שמחלץ את האדם מהמגבלה הרכבתית של חייו וגם של תפיסתו, אבל השיר הזה לא היה עובד בלי השיר שלידו. "הוא עמד בראש העץ "לבוש סרבל כחול, וניסר." ראו עכשיו כל משפט שהוא דיבורי לגמרי, שומר על איזה דבר סיפורי שהוא האופן שבו אדם מבין את מה שהוא רואה. קודם כל הוא רואה אדם בראש -- ואז פתאום יורד האסימון. אבל הדבר הזה נעשה חמור כשהוא רואה את האפיזודה הבאה. "לפתע נפערו פניו, גופו נתעקם כענף, "ידיו מלאו רוח והוא נפל." אתם שמים לב, שלב אחרי שלב, לאורך המשפט הקטוע, בנאדם יותר ויותר לא מבין מה קורה, וכשהוא מבין, הוא מבין שהוא ראה את הדבר הנורא מכל, זאת אומרת הוא ראה אדם מת. בנפילתו כשנפל מראש העץ, כמו בשיר הילדים. ואז רק הוא מגלה שאת זה הוא ראה מחלון הרכבת. לאחר כר דשא ולפני צמד סוסים. וכאן הוא מגלה שסדר הנסיעה וסדר ההיוודעות לדבר הזה בחיים הוא אחר לגמרי. אתה רואה כר דשא, איש נופל, צמד סוסים, אבל כשאדם רואה איש נופל, הוא מוציא אותו מתוך הרצף האדם הזה הוציא אותו מתוך הרצף, ומעמיד אותו במרכז, מעמיד אותו ראשון, מעמיד אותו גדול, קוטע אותו מן העולם ורואה איש נופל. ראיתי איש מתרסק. השימוש גם בהיוודעות הוא גם מאוד מאוד מעניין, לא ניכנס לזה, אבל ראו את המשפט. "לפתע נפערו פניו." כשההיסט הזה מפה נפער לפנים כולם. תראו כמה עדין, כמה מדויק הדיבור כאן, והוא איננו רוצה במטאפורות הגדולות של שלונסקי ואלתרמן ולאה גולדברג. הוא לא רוצה אותם. הוא רוצה בלי זה. של משהו מעשי הרבה יותר, שקט מאוד. אז בסוף השיר, כביכול באופן דומה לשיר הימני. לשיר הראשון, אני רושם רק את דבר נפילתו. שוב, הרק הזה. אלא האם לרשום את רק דבר נפילה? זה רק? מצד אחד, בוודאי שזה רק מאוד משום שלרשום נפילה, זה לא להציל, לא להתמודד. וגם לא לגעת אפילו. ואולי אפילו לא לדעת מי נפל. אבל לרשום את דבר הנפילה? דבר בעברית, נפתח שוב את אבן שושן, את המילון. נראה שדבר זה לא רק חפץ. זה דבר אלוהים. זה דיבור, זאת משמעות, זה לוגוס. זו דרך שלמה. זה הרבה יותר מעובדה. זאת, אני רושם את עניין הנפילה. את דבר הנפילה. איך שהוא מקטין עוד יותר בסוף השיר ואומר את הצעקה לא שמעתי. נדמה כאילו הוא מקטין את הכל עד אפס גמור. הדבר פתאום גדל עד מימדי אימים. אני לא שמעתי את הצעקה, לא רק מהסיבה הפשוטה שחלון הרכבת סגור והרכבת רועשת אלא משום שהוא ראה את הצעקה. הוא ראה את הצעקה. הוא ראה את הקולות. כמו בהר סיני. צעקה לא שמעתי. תראו כמה מורכבת המניפולציה הלשונית. אני גם כאותם אנשים חולפים, על אנשים נופלים ברחוב. שלא יכולים ולא רוצים להציל אותם, גם אני. אני לא שמעתי את הצעקה ונסעתי הלאה. זה מה שאומנם קרה. אבל העדות על כך כאן יוצרת איזו הרגשה שבדרך ההיפוך, הצעקה נוכחת כאן בעוצמה ששום ייצוג אחר לא היה נותן לה. דווקא להגיד לא שמעתי אותה פירושו להנכיח אותה כאן. לתת לה איזו נוכחות שאף מילה לא תוכל לומר אותה, כי המילה צעקה עצמה אין לה הכח הייצוגי, האמיתי, שמושג הצעקה, שמהות הצעקה, תובעים מאיתנו. ראו את הדרך הלשונית שעושה משורר שמקשיב לדיבור העברי כהתרחשות אותנטית. וברור לו לגמרי שעכשיו בהתמודדות עם המוות. וכאן לא מוות של מלחמה אלא מוות של שלום. ברור שמי שניסר את העץ איננו אלא כורת עצים שעשה טעות וכרת את הענף שהוא עומד עליו. אלא שהוא נהיה כמו איקרוס. הוא פשוט נמצא גבוה מדי בשביל המין האנושי. והוא נופל מהשמיים ארצה ומתרסק. ולראות את האדם ואולי תרצו להפוך את זה לסמל, אפשר. כלומר האדם הממריא, האדם העושה יותר, האדם השרוי בהיבריס. והוא מתרסק אל התחתית. על כל פנים העמידה של המשורר בשני השירים היא שונה מאוד. באחד הוא המשורר iii החושני והמעוניין ביפה ובמעוף. המנצח את הרכבת וממריא. בשני הוא האיש שמצביע על המוסריות ועל הבעייתיות של העמדה המוסרית כשהיא ספרותית. אני יכול לרשום את דבר הנפילה. אני לא רופא אני בעצם לא יכול לייצג אותה. והעדות על אי האפשרות לייצג את הצעקה היא אחת העדויות החזקות ביותר על ייצוג הצעקה. השיר הזה הוא שיר עקרוני מאוד בשירה העברית. לשיר הזה יש מעמד חשוב ביותר בניסוח המצב הפואטי בזיקה למצב הפוליטי והאתי של הקיום הישראלי. המשורר מעמיד כאן באיזו ענווה את מידת יכולתו, את מידת יכולתה של השירה. מהבחינה הזאת, זהו שוב שיר של שלום. שיר שאיננו שייך כבר לעידן הטראומה שבו הוא עצמו התחיל לכתוב.
