אומר עמיחי לדוד אבידן, יליד תל אביב, ולראשונה בדור הזה אנחנו פוגשים משורר שהתעצבותו איננה קשורה למלחמת השיחרור. והוא משורר של שלום, משורר שיוצא מתוך עולמה של שירת נעורים בישראל הצעירה, וכאן אנחנו נשמע את העברית המדוברת בתוך תבניות מאוד מפתיעות, דוד אבידן הצעיר אהב מאוד את שירת אלתרמן והוא באיזשהו אופן חי את המנגנונים הריתמיים שלה, אלא שהוא חושב מחשבה חדשה לגמרי. והמשפטים שלו הם משפטים עבריים, חדשים, מדוברים, על גבול הסלנג לפעמים, אבל מבנה השיר, החריזה העשירה שלו, המשקל שלו, התנועה שלו, מזכירים מאוד את אלתרמן, במיוחד ב"שמחת עניים". נקרא את "ייפוי כוח", מתוך "משהו בשביל משהו". "ייפוי כוח", תת כותרת לכל מאן דבעי, "מה שמצדיק יותר מכל "את הבדידות, את היאוש הגדול, את הנשיאה המוזרה בעול, "הבדידות הגדולה והיאוש הגדול, היא העובדה הפשוטה החותכת, "שאין לנו בעצם לאן ללכת. בלילות בהירים האויר צונן "ולפעמים בלילות מועבים גם כן, "ויורד גשם ויש חמסינים וגופות יפים וגם פנים, "שעיתים מחייכים ועיתים לא, לפעמים בגללה, לפעמים בגללו. "הנוף הוא פשוט וחסר ערפילים, "מלאכים בסולם לא יורדים, לא עולים, לפעמים שונאים, לפעמים אוהבים, "יש מעט ידידים ובעיקר אויבים, "אבל יש תשוקה חזקה לזרום, כמו נהר יחידי לאור היום, "להישאר צעיר תמיד ולחלום על קצב נועז לאור היום, "כמו נהר, יחידי, לזרום, לזרום, רק גופנו זקן מיום ליום. "מה שמצדיק יותר מכל את החלום, את היאוש הגדול, "את הידיעה שאין כל הצדקה ואת חיפושה מחדש כל דקה, "את ההתפעמות ואת המועקה, מה שמצדיק יותר מכל, " מה שמצדיק את היאוש הגדול, היא העובדה הפשוטה, החותכת, "שאין לנו בעצם לאן ללכת. "רק גופנו זקן מיום ליום ואנחנו נהר לאור היום, "לזרום יחידי, יחידי לזרום, מה שמצדיק, "שמצדיק את החלום, מה שמצדיק את היאוש הגדול, "מה שמצדיק יותר מכל. [נ"ב] "הלילות בהירים והאויר צונן, "יש עוצמה ויש מרץ ואהבה אין, "וכבר אין חיוך וכבר אין מילים, "מלאכים בסולם לא יורדים לא עולים "השירים, כדרכם, אינם מגלים "אלא את הניתן להיאמר במילים, "ולכן את עצמם מראש צוק מפילים אל הים הגדול, ושם הגלים "עולים ויורדים, יורדים ועולים". השיר הגדול הזה עשוי יותר מכל כאיזה מין צורה מוזיקלית. שמתם לב בוודאי, גם מקריאה ראשונה שהמשפטים הופכים מעין אשכולות, אשכולות של צלילים, זה שיש משפחות של צלילים, משפחת הבית הראשון, משפחת הבית השני והשלישי ואחר כך שוב משפחת הבית הראשון שחוזרת והפעם בפיתוח שגדל. יותר מזה, גם הבית הראשון עשוי באיזו צמיחה מתוך עצמו, הרי הוא עשוי מין חזרה על רעיון, "מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, את הייאוש הגדול" ועכשיו ראו את המעגל, "את הנשיאה המוזרה בעול הבדידות הגדולה והיאוש הגדול", ואחרי חבילת הצלילים האלה, בא זוג, "היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת". והחיתוך הזה, עם המילה חותכת והחסימה, אין לנו לאן ללכת, אתם שמים לב, יוצרת איזה לחידות חדשה בין צליל ומשמעות. אבל לגמרי ברור שזהו משפט של עברית מדוברת, "היא העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת.", זה משפט שכמעט כצורתו יכול להופיע בתוך שיחה רגילה. משהו בדיבוריות של השיר הזה, מסתיר את היותו בנוי ומתנהל כמעט כאיזה מין בלט. הוא כל כך מדוד, הוא כל כך מסודר, משהו קלאסי מאוד בצורה. ומשהו בחריזה החריפה מאוד, העזה מאוד, המכולכלת מאוד והמבריקה מאוד, פועל חזק מאוד ומזכיר מאוד את אלתרמן. את השנינה הבלתי רגילה של המשורר הזה. ובאיזשהו מקום יורש השנינה של אלתרמן הוא אבידן, הוא צומח ממנו באיזה מין דרך וגטטיבית אפשר לומר, כמו חותר. כלומר הוא איננו בן שלו, אלא הוא ממש חלק ממנו, אלא שהוא הולך בדרך אחרת. והדרך שלו היא להעביר את הראייה האלתרמנית הזאת ואת ראיית הצליל, את ראיית הבית, את ראיית הלשון שבתוך הבית, אל תוך הדיבור. וליצור שיתוף עמוק בין הדיבור הזה לבין השיר. הוא מביא גם איזו ראיית עולם, אם אנחנו מדברים על חילוניות, זאת אחת ההכרזות הגדולות שלה. וזה הבית השלישי. "הנוף הוא פשוט וחסר ערפילים, "מלאכים בסולם לא יורדים, לא עולים", קודם כל, חסר עריפלים זה אחד המשחקים, אחד התכסיסים הנחמדים שהוא מאוד אהב לעשות, מילים שכאשר נאמרות זו עם זו, הופכות לפעמים למילה אחת, כפי שאנחנו עושים בסלנג ממילים כמו בית ספר שזה הופך לבצפר, כן זה הופך למילה אחת. זאת איננה הלחמה במובן הדקדוקית, כמו רמזור, שזה רמז ואור, אלא זאת הלחמה שיוצרת על ידי- זה הלחם כזה שנוצר על ידי הדיבור ואותו הוא מכניס אל תוך השירה. "הנוף הוא פשוט וחסר ערפילים", ככה אנחנו אומרים את המילה הזאת. זאת עברית ישראלית מדוברת, אבל בעיקר ראו איזה חשבון תיאולוגי נעשה כאן, תמונת הנוף הזאת של התודעה הצעירה, של "אנחנו עכשיו רוצים לזרום לזרום, כמו נהר, יחידי, לאור היום, להישאר צעיר תמיד ולחלום "על קצב נועז לאור היום", הדבר הזה, כולו נמצא בתוך תמונה מטאפיזית, זאת התמונה של חלום יעקב, אלא שהוא אומר התמונה הזאת איננה, הנוף הוא פשוט וחסר ערפילים, רואים הכל, הכל חתוך וברור. מה שנראה שריר וקיים, איו בו ערפל ואל תשכחו, הערפל איננו רק טשטוש המראה כפי שאנחנו רואים אותו, זאת גם המילה המקראית שמסמנת את התחום שבו בהחלט נמצא האל, הוא נמצא בתוך ענן וערפל. ערפל על פי סמלי המקרא הוא באמת ההסתר של האל, אבל שבתוכו הוא מצוי. כלומר מחשבה שיש בה ערפילים, המחשבה שיש בה אותו תחום מטושטש בין העולם הזה והעולם העליון, היא המחשבה שבה נמצא האל והוא מסלק את הערפל מן התמונה. ובזה טוען שמה שנראה הוא רק מה שקיים, הוא אומר "מלאכים בסולם לא יורדים, לא עולים", כלומר אין קשר בין העולם הזה והעולם העליון. לא שאין סולם, סולם יש, אבל אין שום יצור שיכול לעלות בו ולרדת בו. והסולם הזה נמצא, כלומר ישנו איזשהו דבר מופשט לגמרי, שיש בו דרגות, ושיש בו אפשרות למחשבה של עליה. אבל לא עולים ויורדים בו, מימד החלום הזה, שממלא את העולם באלוהות, ששם אתם זוכרים נאמר יש אלוהים, זהו, זאת ההכרזה אחרי החלום. זה לא ייתכן יותר בעולם הזה. ולכן התמונה היא אקזיסטנציאליסטית, היא באמת איזה ניסוח מוקדם מאוד של ההשקפה שהפכה לפילוסופיה שלמה, באותו דור, במיוחד בצרפת ובמיוחד על ידי סארטר וקאמי. אנחנו רואים אותה כאן בניסוח מאוד חריף, והחריפות הזאת היא מה שיש כאן, הוא מה שיש ואין לאן ללכת מכאן והסמל של סארטר בדלתיים סגורות, כלומר המקום הזה סגור, אין לאן ללכת מכאן. זהו המצב המודרניסטי כפי שהוא הוגדר באותם ימים. סיומו של השיר "יפוי כוח" הוא מאוד מעניין, השיר כפי שאתם שמים לב בנוי כביכול על מעין מסמך משפטי, יפוי כוח זה הרי כידוע סוג של מסמך משפטי, בתת כותרת לכל מאן דבעי לכל מי שמבקש, ויש לו גם סיום נ"ב. עכשיו כל הסימנים האלה יש להם גם משמעות פואטית, יפוי כוח איננו רק מתן סמכות למישהו, הוא גם המחשבה שאנחנו הופכים את הכוח ליפה, וזה לכל מי ששואל, לכל מי שמבקש. כלומר, אם אתה כבר באמת שואל את השאלה הגדולה על קיומנו, זאת תהיה התשובה. עכשיו ראו באילו גדולות מהלך המשורר הזה. כלומר הוא רוצה לשאול את השאלה הגדולה, זאת השאלה והוא עונה עליה בדרך הזאת. ועכשיו נ"ב כלומר נוסף בסוף, זה איזה מין אפנדיקס, איזה דבר ששייך ולא שייך, אבל הוא באי שיכותו אומר איזה עיקר, קודם כל הוא חוזר אל "המלאכים בסולם לא יורדים, לא עולים", אלא שהוא מוסיף לזה עכשיו אמירה על שירה. "השירים, כדרכם אינם מגלים "אלא את הניתן להיאמר במילים, ולכן את עצמם מראש צוק מפילים "אל הים הגדול, ושם הגלים עולים ויורדים, "יורדים ועולים", נדמה שהשירים מתאבדים, מפילים את עצמם מראש צוק וזה נראה כאילו הם עושים את זה משום שבשירים אי אפשר לומר "אלא את הניתן להיאמר במילים". אלא שבאמת נשאלת השאלה, האם המשפט הזה מקטין את יכולתה של השירה, כפי שזה נראה? ואנחנו שמים לב שזה פועל קצת כמו הסיומים של ט. כרמי ששמענו בפעם הקודמת, זאת הקטנה לצורך הגדלה וזאת אחת מדרכיו המעניינות של המודרניזם, ההקטנה הזאת, הם לא אומרים יותר מה שניתן להיאמר במילים, ועכשיו הוא מדגים אמירה במילים שהיא בפירוש הרבה יותר ממה שניתן להיאמר במילים. כלומר השירים מפילים את עצמם מראש צוק אל הים הגדול, ועכשיו השיר ממשיך, כלומר השיר לא שותק, "ושם הגלים עולים ויורדים, יורדים ועולים". עם בדיחה קטנה ומאוד נחמדה, שבה פעם אחת המילה עולים, עולים במלודיות ופעם אחת ההיפך עולים ויורדים, יורדים ועולים, ובתוך המוזיקה הזאת של הגלים בים, בעצם הצליל של השירה, השירה חוזרת כאן אל איזה מקור ריתמי, תנועתי בהקשר ההישראלי, אלתרמני, כלומר המתאבדים והמוות הוא בעצם תחייה אל תוך מצב שבו השירה חוזרת למימד קדמון שלה. ההיפוכים המעניינים האלה בשירת אבידן והמוזיקליות העזה וההסתמכות העזה על צליל, בולטים מאוד בשיר הבא שנקרא, שאי אפשר לדבר אפילו בתמציתיות גדולה על משורר כזה בלי להביא את השיר הזה וזה השיר "ערב פתאומי".
