השיר השלישי של פיכמן שאני רוצה להראות אותו כאן הוא שוב שיר נוף. זאת משום העובדה הפשוטה שרוב שיריו של פיכמן הם שירים תיאוריים, וכאן אנחנו נראה מבט אחר על עונה. הפעם העונה היא דבר יותר עקרוני משום שהוא מדבר על סוף הקיץ, על ראשית הסתיו ועל היחסים בין המושג של הסתיו כמסמן את סוף מחזור החיים של החקלאות והטבע בעולם האירופי וגם קצת בעולם של המזרח הקרוב אבל בעיקר בעולם האירופי, המושג הזה של הסתיו אופייני לו ואיך אורג פיכמן את הקשר בין הקונקרטי והחד פעמי של תמונת העונה בתוך התמונה הכללית של הסמל. השיר מכונה ׳סוף קיץ על הפרוט׳ הפרוט הוא נהר, שהנהר שעובר בבסרביה, במרכז האזור הזה בתוך הארץ הזאת, במערבו של הים השחור וכאן הוא גם מתריע על כך, כמו טשרניחובסקי, שהנוף שהוא מכיר, הנוף שלגביו הוא בבחינת מקומי ושהוא יודע אותו ידיעה אינטימית, הוא לאו דווקא הנוף של ארץ ישראל. כלומר, השירה העברית מגלה כאן בצורה מאוד חזקה דבר כפול פנים וטעון אנרגיה רבה, זה שגם באירופה וגם באמריקה יכולה להתרחש תרבות עברית שקשורה אפילו בהשקפה הציונית אבל היא איננה מחויבת לה באופן חוויתי. המקום שזכאי לתיאור הוא חיי האדם הארציים דווקא, המקומיים וכמו שדמות אוקראינה הנהדרות של הפואמה הטשרניחובסקאית, כך האזור הזה בבסרביה והנהר שעומד במרכזו הם זרים לנופים של הלשון העברית, ולכן זה גם מופיע בכותרת השיר. ״פה ״עשבות הרים צהבו זה כמה ״ואודם בציר לוהט כבר בכרמים. ״אך עוד הארץ שוחקה זהובת שמה ״וחן של אחרית נסוך על הימים. ״כה מעטו הקולות כבר ביערים. כה דועכים מיום אל יום הצבעים. ״אך האופקים, רחוקים ומטוהרים, ״כגביעי יאורות שותקים ומשתאים. ״עוד מלבן תירס יאפל. עוד מרהיבה בפאת הניר חמנית מאוחרה. ״ובחום היום הענוג על הגבעה מה מתוק אור המדורה הניגרה. ״כה טובה ההוויה השאננה, ״הלוחשה על מדרונות מאודמים ״כלהב זה, הבטל באור החמה, וזהבו זך ושקוף כה וחמים. ״עזובה האדמה. רק הרועים ״בעיניים צלולות דומעות פה ניצבים. ״אך חם היום וארוך. רוחות תועים בלי קול מאז הבוקר ״ועד ערבים. פה עם הרוחות ״אתע בין הכרמים בקסום אלול לאדמת סתיו יגעה, ״וצונחים מעל רכב חיי ימים כקני שיבולת ״מעגלה מלאה״. השיר בגדול הזה, קושר בסופו של דבר את הנוף כולו שוב אל האדם, אל האדם הצופה והופך לחלק מסמל גדול. הדרך האופיינית הזאת כל כך, טביעת אצבעותיו האופיינית הזאת של פיכמן, ניכרת גם כאן, אלא שכאן ראו התנועה בין היה קיץ וכבר לא, כן ועוד לא, כבר ועוד לא, היא תנועה של היסוס וגם איזה הבהוב בין יש ואין, והוא מוביל את המבט מבחינה אחת לחידוד עז מאוד. נדמה שהתמונה לרגעים מקבלת רזולוציה קיצונית מאוד, דקה ומשורטטת באופן עז מאוד, כמו ״אודם בציר לוהט כבר בכרמים״, ומצד שני אותה חמנית מרהיבה בפינת המלבן תירס, החמנית המאוחרת. אגב, תשומת הלב לכל חלקה עשויה באמת מקומיות, כלומר היכרות. מקומיות היא היכרות אינטימית, בקיאות, הוא יודע מה צומח שם, הוא יודע איך נראה שדה תירס אחרי שכבר קטפו ואחרי שהוא כבר יבש ולאט לאט הוא מאפיר ומאפיל, הוא נהיה כהה מאוד. לכן, היחס בין צהוב ואפור כהה הוא מהותי כאן, אלא שבין התמונות החדות האלה, מתרחשות גם תמונות אדירות ממדים בפער עצום של גדלים והן נמצאות בממד אחר לגמרי, כמו התמונה של האופקים. ראו את סוף הבית השני, ״אך האופקים, ״רחוקים ומטוהרים, כגביעי יאורות שותקים ״ומשתאים״. בואו נתעכב רגע על השורה הזאת. האופקים מדומים לגביעי יאורות. מתי לאחרונה ראיתם גביע שמחזיק בפנים יאור? אותה מילה מקראית שמוקדשת לנהר הכביר של מצרים, הרי יאור גדול כמו ים. הגביע שמחזיק את היאור הוא לכן הישות הנגלית כולה, כלומר זה גביע היקום אבל לכנות את הנוף כולו, כלומר את כל ההוויה כגביע, ראו כמה מפתיע ומעניין, ועכשיו כל הישות שאנחנו והצופה נמצא בתוכה היא גביע שמחזיק יאור וכל זה איננו אלא דימוי לאופקים ועל זה הוא מוסיף עוד מטאפורה וגם היא כפולה, הם ״שותקים ומשתאים״. הם שותקים זה ברור כי דממה גדולה נמצאת במרחקים הכבירים האלה, אבל השתאות, מול מה? מי המשתאה? כלומר, יש איזו מהות של השתאות בין התחתון והעליון, בין האנושי אולי או בין מה שנמצא למטה לבין השמיים. ההשתאות היא לכן בכלל לא איזה מין מצב פסיכולוגי אלא הייתי אומר זה איזה יחס תבניתי, איזה מין היפתחות מלאת רגשה אל העליון. כאן אתם שמים לב, השורה האחת הזאת היא רק דוגמה לעושר הבלתי רגיל שעובר כאן מעצם המראה אל תוך התוכן. השיר נמצא בספירה רוחנית לחלוטין ובכל זאת, הוא כל הזמן נשען הישענות יציבה על העין, על החוש, על העולם כפי שהוא. שוב, משהו מאוד עקרוני עובר מ׳צפרירים׳, מ׳זוהר׳ של ביאליק, הטענה שהאור הוא אור אלוהי, הטענה שהדבר הזה שאנחנו חווים בחושינו הוא כלי רלוונטי לתפיסת האלוהות ויש כאן לא פחות דתיות או רגשה דתית מאשר אצל ביאליק, אבל בדרך אחרת לגמרי, לא מיתוס אלא הכלי של הפואטיקה, הכלי של המעבר ממילה למילה, ההוספה של המילה ׳משתאה׳ ל׳אופק׳ ולעצם היחס בין התחתון והעליון. הסיום הנפלא של השיר קושר את האדם הצופה, המשורר אל הנוף הזה. שוב היחס הזה הרבה יותר צנוע, הרבה יותר קטן. הוא רק צופה והוא הופך כצופה את הדבר הזה לקניין רוחני. ״פה עם הרוחות אתע״. המילה ׳תועה׳ בתי"ו היא חשובה. הוא שלא כאיכרים ושלא כרועים שהם שותפים או למדורות ששורפים את גזם הכרמים לקראת החורף או הרועים שעומדים דומעים מול העונה של הקור המתקרבת וברוח. הוא תועה, כלומר הוא הולך לשם לאיזה מין טיול, אפילו לא טיול, הוא פשוט מסתובב, מאבד את דרכו או הוא לא נמצא על דרך בכלל. הוא תלוש, אבל גם כן לא באיזה מובן רע, אף דמיון לאדם הנודד בעיר כמו אצל שטיינברג. התעייה של האימפרסיוניסט היא פשוט להיות איש חושים טהור, וכאן הוא תועה ״בקסום אלול לאדמת סתיו יגעה״. בקסם הגדול שנוצר על ידי הזמן לעידן הזה של סמל העייפות, הסתיו, הסוף, והדימוי ״וצונחים מעל רכב חיי ימים ״כקני שיבולת מעגלה מלאה״. ראו, מצד אחד, הרגשה של חלוף, שוב, על פי המיתוס, מהסוף, סוף השנה, ׳הימים צונחים מעל רכב חיי׳, אלא שהם הדימוי לצניחתם של הימים יום אחר יום, יום אחר יום היא כשיבולת, ׳כקני שיבולת מעגלה מלאה׳, כלומר התמונה היא של אסיף, שפע עצום שהולך לקראת האסם דווקא והוא כל כך שופע שניתן לוותר ומטבע הדברים נופלים גם קני שיבולת מן העגלה הזאת. הסיום של השיר הוא לכן כפול פנים. יש בו שפע והמון עוצמה ביחס עם תחושת הזמן הזה, ובכל זאת, עם הכל העיקר בשיר הוא להיות בזמן, כלומר בתוך תופעה של זמן, הימצאות בתוך משך וייצוג של המשך והמשך הזה לא ייגמר אף פעם, גם כשהעגלה הזאת מלאה כל הזמן משהו ממנה נפחת, וגם הסתיו הזה הוא לא סוף כל הסתווים שבעולם, הוא חלק ממעגל גדול.
