שמתם לב, טשרניחובסקי מעמיד את עצמו מול האל היווני כיהודי. הוא פונה אליו כך "באתי עדיך האם הכרתני? ״הנני היהודי. ריב לנו לעולמים״. הוא מספר לאל היווני שלא ידע עדיין על הריב הזה כצעקתו על הריב הזה. ברור שהשיר הזה כל כולו מתרחש בתוך התודעה היהודית, אבל המעניין הוא זה שהוא רוצה להעמיד את המשורר, את האני כמי שקושר עכשיו את הקשר התרבותי החדש. אנחנו רואים כאן לא רק את התפקיד הרדיקלי, הנועז, המסוכן שמשורר רוצה לקחת על עצמו אלא גם את סוג הגובה של הדיבור, הייתי אומר, את הממדים העצמיים של הדובר הזה. משהו בו דומה לנביא מקראי, משהו בו עומד הרבה מעבר למקומו של אדם רגיל. כשהוא אומר ׳הנני היהודי׳, הוא איננו מתכוון הנני יהודי, אני גילומו של היהודי כאיזה מין אידאה ענקית שעומדת מול אידאה ענקית לא פחות ואני עומד מעבר להיסטוריה ואני רוצה לעשות משהו שקשור בפרשה היסטורית ארוכה. ועוד דבר שפגשנו אותו בשיעור הראשון כשקראנו את הפתיחה של ׳התקווה׳ של נפתלי הרץ אימבר כשהוא אומר "ולפאתי מזרח קדימה", ושמנו לב כמה פשוט עושה אימבר את העניין שבו ללכת קדימה פירושו ללכת אחורה אל קדים, אל הקדום, אל קדם, אל הקדמוניות, וכאן באופן גלוי לגמרי טשרניחובסקי אומר ׳אני הולך אליך, אני הולך אל אל כובשי כנען בסופה׳, אני רוצה לחזור אל פרשת כיבוש כנען בימי יהושע, אני רוצה לחזור, אומר טשרניחובסקי, אל הוויה אלוהית, דתית שבה לאל יש כוח והוא מתערב בעולם. אנחנו רואים היטב שהמשורר איננו רק שותף או עושה מעצמו שותף בתוך תנועות היסטוריות, אלא שהשיר רוצה לגעת בתשתית הדתית של התרבות היהודית. השירה העברית החדשה במקום הזה איננה רואה את עצמה רק כהתרחשות תרבותית, אומנותית, חילונית שמתרחשת בסלון ספרותי או דבר כזה, בשום אופן לא. לא זו בלבד שהיא מהלכת בגדולות שאין גדולות מהן, היא רוצה לעסוק במצבה של התרבות היהודית כתרבות דתית ולחולל את הדבר הזה בתוך היהדות כולה. השאלה אם דבר כזה יכול להצליח או שפעולתו יכולה להיות ניכרת בעולם, זאת שאלה אחרת לגמרי. הם בפירוש, זה מוחש מאוד בשיר הזה, ראו את השירה כחלק מהתרחשות פוליטית. ברור שהשיר הזה איננו רק חלק מדיון בטקסטים ובזיקות של משמעויות אלא כאן אנחנו רואים את השירה כאיזה מין חרטום של כלי שיט אדיר שרוצה לחדור אל המציאות ולחולל בה התרחשות. וכך הדברים גם בשירים שלא אומרים את זה בגלוי, ו׳לנוכח פסל אפולו׳, מהבחינה הזאת, הוא שיר שהוא כמעט נאום והוא כמעט יכול להינשא מעל בימה של קונגרס, אבל גם השירים שנוגעים בחוויות אירוטיות, אינטימיות, דקות ואנחנו נראה מיד שיר כזה, הם בעצם שייכים לסדר היום הזה כי אנחנו צריכים להבין שקריאה של אדם תרבותי בתחום היהדות, הקריאה, הספרות, האמונה, הפוליטיקה באותם ימים, קריאה שכללה לא יותר מכמה אלפיי אנשים. לא נשכח, הציוויליזציה הזאת איננה עוסקת במיליונים בסוף המאה ה-19 אבל זאת הייתה קריאה דרוכה מאוד, קריאה מודעת מאוד אל יודעי העברית, ברובם אינטלקטואלים, ברובם בוגרי ישיבות שהתחמצו, כלומר מה שנקרא היום, חזרו בשאלה אם כי לא בציביון העכשווי. בדרך כלל, ידעו היטב את לשון המקורות, לא רק את המקרא, גם את המשנה, גם את השפה של חז"ל ולכן העברית הזאת עוסקת קודם כל בתוך העולם הקדמון של העברית והיא מחוללת בו את השינוי. הדרמה היא העכשיו מול המסורת. דבר אחר הוא זה שאנחנו שמים לב שגם השיר הזה רוצה להישמע, הוא איננו פועל כמו שיר של י״ל גורדון. הרעיונות כאן הם מרוכזים, הם פילוסופים אבל השיר שוב הוא שיר שסוחף, נכנס אל תוך ממד של חוויה. השיר הבא שאני רוצה לגעת בו הוא שיר שעוסק באמת באותם תחומים שהם מעבר לפומביות, לפרהסיה, לכאורה, חוויות ארוטיות, חוויות של אהבה. ברור שוב, כמו הטבע, שזה רעיון שהעולם היהודי המסורתי איננו ניגש אליו באופן רגיל. הוא עולם שמרני שנזהר מאוד מן העוצמות היצריות, ובוודאי שהארוס כהתרחשות פסיכולוגית חושנית, אסתטית, לשונית, אותנטית, היה רחוק מן השירה העברית וכמעט לא תואר בתוכה זה אלף שנה. אולי האחרונים שנגעו בזה הם המשוררים העבריים באיטליה של הרנסאנס. טשרניחובסקי יוצר בתחום הזה מהפכה אדירה. נקרא אחד משירי הארוס שלו, אחד מהשירים הארוטיים שלו, כדי לראות מה המשורר בן הדור ההוא רוצה לשים על הסימפוזיון, על שולחן הדיון של התרבות העברית החדשה. ״את כה ריחניה״ כך הוא פונה אל האישה. שוב אקרא אותו באשכנזית. ״את כה ריחניה! ״למן עורפך הצח עד קצה בוהן רגלך הדקה, ״מחמדת קרסולך הצנום, הקל, ״עד כפף מפרקתך הזקופה בקו, קו לא עז, ״חטיבת פסלים חטופה. ריחנית חמימה, ״ממך נודף חום של מצר משעולי בין קמות על גבול ״שדות שיפון גדל קלח צר עלים, ״שם ישן טל לילה נם צל צהרים ״ספוג בושמן של לענות חריף ומר, ״ניחוחם של חבלבלים. את כח ריחניה! ״אין זאת כי אם על ניר אביב הורתך חיבלתך, ״על מטלית תות שדה במטעי תות סנה, ״בין תילי אפון חכלילי על עשבי הבר ״גבר אמר לה הרי לי! זה כי ריחך זה משכיר, ״כאילו זה שבת משוט בעמרי שדי חיטים, ״או לנת בקציר חציר בעמקי נחלים ״כבר ישן המגל ונרדם החרמש, ״זה ריחה של אשת בראשית, אך הוא! ״על מצע של זרדים ועלים. את כה ריחניה! ״לך ריח היום לאחר מטר ברכה בקיץ ״עם ברקים ורעמים. אין זאת, ריח זה ״הוא ריח דמי עלומיך. לא ריח, אך קול, ״אך צעקת שאר צהריך, ״השאר שלא נושק ממאוהב הלב, ״הגבר הגואל מבתולי לא גו ״עם גמר בניין אישה לבעלים, וישן עד עתה ונרדם עד הנה. ״את כה ריחניה. כי לכך את נוצרת, ״לעדנה במעשבים מוטללים״. השיר הזה, שנכתב אמנם 30 שנה אחרי השיר הקודם מביא את דרכו של טשרנחובסקי. שיר שלם מוקדש לריח. לא לרעיון, לא לצורה אפילו, לריח וכאן הוא בונה ריח של אישה. מן אישה כזאת שבאה מתוך שדות. הוא טוען בכל מיני צורות, שהריח הזה מזקק בתוכו נופים שלמים. בתוך הריח הזה, נמצאים שדות שיפון. שם ישן טל לילה. שם נם צל צהריים. לא זאת בלבד שהנופים נמצאים בתוך הדבר הזה, אנחנו שמים לב שהטבע כולו נמצא בתוך איזה התרחשות אנושית, שהיא לא אצל בני אדם הצל נם. הלענות, צמחי הלענה מפיקים בושם חריף ומר. מתוך הריח שלה הוא מספר על איך נולדה האישה הזאת. איך בעל אביה את אימה. 'גבר אמר על עשבים'. כלומר, היא נולדה, היא חובלה על עשב. לא בבית, לא על מיטה. אין כאן נישואים, אין כאן כל עולם המסורת וודאי שלא עולם הציוויליזציה והאסתטיקה, הכל מתרחש בתוך, מה שהוא אומר כאן, "מעשבים וטללים". עשב, טל, שבילים, ריחות, קמות. ההתרחשות שבשיר הזה ספוגה בעיקר מצב חושני. אנחנו שמים לב איך הצליל של השיר מצטרף לעולם המילים שלו, באיזה מן מודוס שהייתי אומר, רוצה לכוון את התודעה כמו אל תדר מסוים. כמו אל עולם של אסוסיאציות מסוימות. שקשור כל כולו בלחוש ולא בלדעת. המעבר מרעיון אל הרגש כאן, הוא קיצוני מאד. אנחנו מרגישים כאן איזה מרחק עצום. הולך המשורר כשהוא לוקח את העברית למקומות שהיא בעצם לא נגעה בהם אלפי שנים. אולי רק בשיר השירים. כלומר לדבר כך על התרחשות חושנית של טעמים, של מגע על עור, של ריחות והרי הריחות כאן מתפרטים לפרטי פרטים. כל הנוף הזה נמצא בתוך הריח. אין צורך בשיעור מיוחד כדי לראות כמה הדבר הזה הוא חדשני. הוא חדשני בכל מימד, הוא חדשני עד היום. כלומר, להיכנס באופן כ"כ מופלג אל המצב של החוש ומבעד לחוש לראות ובסוף אומר גם: "זה לא ריח- זה קול." בתוך הריח שומעים קול ודבר אחר שקשור בלשון עצמה. הרבה מן הדברים שנאמרים כאן לא זו בלבד שלא נאמרו באופן הזה בעברית מעולם, הם פשוט לא נאמרו כי לא היו להם מלים. לחלק מן היסודות בתוך העולם של האדם החדש, שרוצה להתבטא כאן לא היה אוצר מלים, למשל מה הוא חבלבל? איזה צמח זה בדיוק אפון? מה זה הוא תות סנה? איזה צמח זה? למי מתכוונים? טשרניחובסקי ידע, טשרניחובסקי גם הרבה פעמים צירף לשיריו הערות שוליים ובהם פירוש גרמני, לטיני, רוסי, שיסביר מי זה מי. מי הציפור, מי הפטרייה. מי הוא הצמח. לא מפני שהוא איש מדע, אלא מפני שאחד התפקידים של השירה כאן איננו רק לגעת במישורי נפש, אלא הוא לחולל תהליך לשוני חדש. הלשון צריכה להתעשר. אנחנו צריכים לזכור שהעברית לא דיברה על הדברים האלה משום שהיא לא היתה לשון של דיבור. בכך שאמרנו שהיא היתה לשון של ריטואל דתי. של קריאת התורה, אז היה בזה ממד של חיים, אבל החיים האלה לא נגעו מעולם לא רק בחיי היום יום הרגילים, כלומר בכלי הבית, בכלי המדע, בכלי המלאכה, הנגרות, המסגרות וכן הלאה, הם לא נגעו בחיי הנפש. הם לא נגעו בהתרחשויות אותנטיות של תהליכים אינטימיים בין בני אדם, למשל הריחות. למשל הצמחים. עולם הבוטניקה לא רק כעולם מדעי, אלא כעולם שמקיף את חיי האדם לא היה מפורט. היו בו כעין כמה מיני צמחים שהיו ידועים מהמקרא ומספרות חז"ל ותו לא. עכשיו צריך היה להחזיר, או להמציא, או לגייס צירופי מלים שיתמודדו עם מלוא ההוויה של חיי האדם. את זה אנחנו רואים כאן איך לאט לאט העברית מוצאת כוחות, בעזרת השירה, כדי להתמודד עם הריבוי העצום של חוויה אנושית אחת. [אודיו_ריק]
