רחל בלובשטיין, מעט מבוגרת יותר מאסתר ראב. היא ילידת 1890. והיא נולדה בצפון רוסיה, בפלך סרטוב. אבל, היא מזוהה בתודעה העברית עם הכנרת, עם חברותה בכנרת. ועם הנוף הזה של הכנרת. ואחר כך, בחלק האחרון של חייה עם מחלתה, מחלת השחפת. שהובילה אותה משם לבתי החולים, בתחילה בצפון ואחר כך בתל אביב. ומותה בגיל 40-41. הדמות הזאת הפכה אותה בהרבה מובנים, גם למרטיר הגדול של השירה העברית. ואי אפשר לחשוב על נוכחויות כאלה בתוך התרבות בלי הדימוי שהם הולכות וקורמות על עצמן. במשך הדור שבא אחריהן. כך ביאליק שהפך לדמות של בין נביא למשורר מיוסר, וכך בוודאי טשרניחובסקי שהפך לאיזה מן סמל לשירה אירוטית זרה, הרבה יותר ממה שהיא באמת הייתה זרה. וכך רחל שהייתה מעין קדושה מעונה של השירה העברית הארץ ישראלית. אני חושב שמעניין מאוד לראות את הניסוח המעודן והחדש שהיא נותנת לעמדה הציונית, הפיוטית הנשית שלה. שיר המפורסם, שגם הולחן, "אל ארצי". "לא שרתי לך, ארצי, ולא פארתי שמך בעלילות גבורה, "בשלל קרבות; רק עץ- ידי נטעו "חופי ירדן שוקטים. רק שביל "כבשו רגלי על פני שדות. אכן דלה מאוד "ידעתי זאת, האם, אכן דלה מאוד "מנחת בתך: רק קול תרועת הגיל "ביום יגה האור, רק בכי במסתרים "עלי עניך." שוב, כמו אצל אסתר ראב מאוד בולט כאן המבט אל הארץ כאל מקום עני. הדבר המרתק הוא שזה נדמה לה שהעוני בא ממנה אני לא שרתי ולא פארתי שמך בשלל קרבות ובעלילות גבורה ואילו את היית זכאית ליותר, אבל גם את ענייה. רק אותו "בכי במסתרים עלי עניך". הפער שהיא מתריעה עליו בסיום הוא הדבר הלגמרי אופייני לרחל. כלומר, יש פער בין שני מימדי דיבור על ארץ ישראל. אחד הוא החזון, והשני הוא איזו אמת קונקרטית הנגלית לעיניים. "קול תרועת הגיל ביום יגה האור" שהוא קיים כעתיד, אבל הוא קיים. כלומר, זהו קול השמחה "ובכי במסתרים עלי עניך". וזה קיים, וזה ההווה, וזאת היא מנחת הבת. זאת היא מנחת המשוררת. צריך גם לראות שכשהיא אומרת זה לא שלל קרבות ולא עלילות גבורה, אלא שביל ועץ שנטעו, הדבר הזה הוא הקטנה, שלא נועדה אלא להגדיל במשהו את המתנה הזאת. משום שלטעת עץ ולכבוש כביש שביל, בעולמה של הציונות באותן שנים, הוא מעשה גדול מאוד ומשיחי. הוא עקרוני מאוד, ואולי חשוב יותר מעלילות גבורה ושלל קרבות. אחד הדברים שעומדים ביסוד הפואטיקה של רחל בלובשטיין הוא הטיפול שלה בשמה, בשם רחל. כאן היא לוקחת רעיון שפתח בו שאול טשרניחובסקי ובמובן מסוים, פתחו בו המשוררים העבריים בימי הביניים כשהם הוסיפו לשמם את השם לוי, כמו יהודה הלוי כדי להזכיר שהם יורשי הנביאים הקדמונים. שאול טשרניחובסקי כתב לא פעם על דמותו של שאול המלך ורצה ליצור איזושהי זיקה עקרונית יותר בינו, הנושא את השם שאול, לדמותו של שאול המלך המקראי. וכאן, רחל בלובשטיין כותבת על רחל האם. כותבת כך: "הן דמה בדמי זורם "הן קולה בי רן "רחל הרועה צאן לבן, רחל- אם האם. "ועל כן הבית לי צר והעיר- זרה "כי היה מתנופף סודרה לרוחות המדבר "ועל כן את דרכי אוחז בבטחה כזאת "כי שמורים ברגלי זכרונות מני אז, מני אז." כאן מציעה רחל דרך פואטית, ציונית, נשית אחרת והיא גרנדיוזית. הרעיון שהעולם הציוני קשור ברעיון של הפסטורלה, של הטבע היפה של הגאולה, על הרועים והרועות שבו. הרעיון שהתגבש בשירה האיטלקית הרנסנסית, בעקבות השירה הרומית, כפי שדיברנו על זה מופיע כאן, כפי שהוא מופיע בהרבה מאוד שירים מאותה תקופה שירי רועים ורועות, עיזים וכבשים, וטלאים וגדיים מתחילת החינוך של הילדים בפעוטון, ועד שירים למבוגרים מופיע גם כאן. אלא שכאן הוא נקשר לעובדה שהרועה העכשווית רחל בלובשטיין, היא יורשתה של רחל המקראית, רחל הרועה צאן לבן. והיא פותחת במשפט הגזעי, הכל כך עקרוני, "הן דמה בדמי זורם "הן קולה בי רן". כלומר, הקול שלי, השיר שלי, מהותי כיוצרת במקום הזה היא איננה נופלת מעמדתו של המשורר האומר "אני פייטן סולל". ואולי בצורה אפילו חמורה יותר, היא טוענת שמה שמתרחש כאן הוא ספר בראשית. ובתוכה דמות האם הגדולה רחל היא רחל. כמובן, עם אותה זיקה טראגית בין דמותה של רחל המקראית כרחל הזאת שיודעת על מחלתה ועל מותה הקרוב. אבל הדבר הזה בפירוש מעצים את עמדתה, ויוצר עוד מימד טראגי, ואולי מרטירי בדמות הזאת. ואנחנו שמים לב איך תמונת הגאולה הציונית, שבה המשורר הוא רועה מקבלת כאן לא רק צוויון נשי, אלא יוצרת קו נשי מהמקרא, מהתורה, אל המקום הזה. בדיוק כמו אצל שלונסקי. התורה היא הדבר המתגשם מחדש פעם שנייה במעשי הבראשית שמתרחש בעלייה הציונית. [אין_קול]
