שלום. אנחנו בקורס "פני משה, דמויותיו של משה בראי ספרות עם ישראל". ללמדינו שאחד היה משה ופנים רבות לו. והפעם, השיעור השישי, נעסוק במשפחתו של משה, אחיו, נשותיו וצאצאיו. עד היום הזה, בשיעורים הקודמים, סקרנו את תולדתיו של משה מארועים שארעו קודם ללידתו. ארועי לידתו, סיפור חניכתו, הגעתו לתפקידו ובפעם הקודמת גם מעמד הסנה והשליחות שהוטלה על משה לחזור למצרים ולגאול את אחיו המשועבדים שם. הפעם נעסוק לרגע במשפחה הקרובה שלו. משום שחלק מהביוגרפיה של האדם היא ם האנשים שאיתם חי ובמידה מסוימת עיצבו את חייו ואת דרכו. על הוריו, עמרם ויוכבד, כבר דיברנו בפגישות הקודמות. היום נעסוק באחיו וניקדנו את אחיו משום שבזה כיוונו לא רק לאחותו ואחיו אלא גם לדבר שעוד ימתין לנו כהפתעה בהמשך הדרך, נשותיו, ברבים, לא אחת וצאצאיו, בניו וגם המשך דרכם. למען האמת צריכים היינו לפתוח באהרון, אחיו הבכור של משה. אלא שאהרון עולה על הבמה מבחינת הביוגרפיה המקראית של משה רק מרגע שמשה חוזר ממידיין למצרים. ומה עוד שאהרון ממלא תפקיד מאוד מרכזי בהמשך תולדתיו של משה בסיפור האותות במצרים, המכות, בסיפור העגל כמובן ובהנהגתם המשותפת את העם. לכן נניח לאהרון בשלב זה, נחזור אליו בהמשך הדרך. נדבר תחילה על אחותו של משה, על מירים. מירים לא נזכרת רבות במקרא. ובכל זאת במקומות שהיא נזכרת, הקשר למשה ברור למדי. כך למשל, תחילת הדרך. >> אולי נחזור אל התנ"ך שבכל זאת כאשר אחותו נזכרת בסיפור שבו משה בתיבה, שם היא אינה נזכרת בשמה. לכן כדאי שבכל זאת נזכיר שבשמות פרק ו', פסוק 20 "ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאישה ותלד לו את אהרון ואת משה" ואיפה מרים? אינה נזכרת כאן אבל המעניין הוא שבכל זאת גם כתב יד עברי אחד וכן גם בנוסח שומרון של התורה ובתרגום השבעים כתוב שם ואת מרים אחותם. כלומר הרגישו שמשהו חסר כאן והשלימו את הפרט הזה. >> ואת השם מרים המקרא איננו מסביר, אך המדרש נותן מדרש שם למרים ומספר לנו "ותהר האשה ותלד בת" "ותקרא את שמה מרים בימים ההם החלו המצרים למרר" "את חיי בני ישאל". לפי המסורת הזאת תקופת השיעבוד במצרים החלה כאשר נולדה מרים ואם מרים היתה מבוגרת במעט ממשה ומשה הגיע למצרים בהיותו בן 80, משמע שתקופת השעבוד במצרים היתה כ-80 ומשהו שנים, 85, 86. והנה הזכרת הראשונה כבר ראינו. היא בהופעתה כמי ששמרה עליו על שפת היאור. וגם הציעה לבת פרעה להביא לו אישה מינקת. ואפשר לראות שכאן נזכרת באמת רק בכינוי אחותו, הן בפסוק ד' והן בפסוק ז'. "ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת" ואז כאשר בת פרעה אומרת לה לכי "ותלך העלמה ותקרא את אם הילד". תפקיד מרכזי מאוד בהצלתו של משה כמובן. >> כן. וכאן היא מצטרפת כמובן לאותה חבורה של נשים שיש להן חלק בהצלתו של משה כלומר עוד לפני לידתו, המיילדות ותפקידן. וכמובן אימו שבראשיתו של אותו סיפור דואגת לשים אותו בתיבה ולהצפין, להסתיר אותו ועכשיו אחותו. אנחנו נראה שיש עוד נשים נוספות או לפחות עוד אישה אחת נוספת שתצטרף אל מצילותיו של משה בהמשך. אני חושב שזה נשים ברבים אבל עוד חזון למועד. >> כן. >והנה המדרשים שמו לב לעובדה שפסוק ד' ופסוק ז', נאמר אחותו ואילו פסוק ח' לפתע שינוי ותלך העלמה. המדרש לא יכול כמובן לעבור בשקט על עובדה שכזו ואכן המדרש אומר שעוסק במילה "ותלך העלמה" "למה קראה כתוב עלמה". למה כאן הפכה להיות עלמה? שתי תשובות, אחת שלחה בזריזות מהשורש ע.ל.מ, שזה עלימות, צעירות, און, כוח וכיוצא בזה. ורבי שמואל אמר, העלימה את דבריה. היא לא גילתה לבת פרעה שלמעשה היא אחותו של התינוק ושהמינקת היא לא סתם עבריה אלא אמו של משה. עד כאן מרים בסיפור משה הקטן. >> עכשיו קפיצה ענקית, כלומר אנחנו כבר נמצאים כאן עם יציאת מצרים לאחר שחצינו את הים בחרבה והנה ותקח מרים הנביאה, כלומר כאן היא זוכה לתואר נביאה. אין לנו הרבה נשים נביאות היא אחת, דבורה הנביאה, נביאה נוספת. >> חולדה. >> חולדה הנביאה. בספר נחמיה תזכר עוד אחת. אבל כאן בכל זאת דבר נדיר הוא, "מרים הנביאה אחות" "אהרון" וכאן מעניין באמת מדוע "אחות אהרון" ולא "אחות משה ואהרון". כן, "את התוף בידה וצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים". והנה שוב כמו בדבורה שהיא גם נביאה וגם משוררת, שרה לנו את שירת דבורה כאן השירה בפיה של מרים. >> ונכון אני זוכר נכון שמחולות זה לא ריקודים אלא מן כלים עגולים שרקדו לפיהם. >> גם וגם. כלומר מחול בחלק מן הפסוקים כלי נגינה ובחלק אחר ברור שמדובר במחולות, היינו בריקודים. >> וזה כמובן תוף מרים שכולנו מכירים. >> בדוואי. >> כמו שאתה יכול לראות כאן בתמונה הזאת. >> כן. >> ובכל זאת המדרש מתקשה במה שהצבענו עליו. "ותקח מרים הנביאה אחות אהרון" אומר פה שהיא לא אחות משה? מה הצימצום הזה לאהרון בלבד? אמר רב נחמן אמר רב, וזו מסורת שכבר פגשנו בסיפורי קדם הלידה של משה. שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרון. כלומר הנביאה היא אחות אהרון. מרגע שנולד משה אולי כבר איבדה את יכולת הנבואה או שלפחות נבואתה הגדולה היתה בהיותה אחות אהרון. היתה מתנבאה ואומרת וכבר למדנו, "עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל" "ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה". גם את זה למדנו. "עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקיימה נבואתך. וכיון שהשליכוהו" "ליאור עמד אביה וטפח על ראשה", גם את זה כבר למדנו. "אמר לה בתי, היכן נבואתך?" וזה שכתוב "היינו דכתיב ותתייצב אחותו מרחוק לדעה" היא רצתה לדעת מה יהיה בסוף נבואתה לא רק לדאוג לתינוק אלא גם >> תתקיים או לא תתקיים. >> התתקיים או לתתקיים. והנה שוב עוד ניסיון אחד להבין מה זה אחות אהרון. מדרש אחר אומר, "אחות אהרון ולא אחות משה? אלא לפי שנתן אהרון נפשו עליה" "נקראת על שמו". >> זה סיפור שנגיע אליו בהמשך, במדבר פרק י', סיפור הצטרעותה של מרים. אהרון שמפגיע במשה להתפלל בעדה לכך נגיע בהמשך. >> אם כך שני הסברים שונים מדוע נקראה אחות אהרון, ועד פה ראינו את מרים בשתי הופעות במקרא. הראשונה היתה באם לידתו, סביב לידתו של משה והשניה במעבר ים סוף. הנה השלישית. שוב לאחר זמן מה, בסיפור שנעסוק בו רבות בתוכנית של היום, "ותדבר מרים ואהרון במשה" "על אודות האשה הכושית אשר לקח כי אשה כושית לקח" אני חושב שנוותר ברגע זה על השאלה של האשה הכושית, נדבר אך ורק על העובדה שמרים ואהרון מדברים במשה. לדבר ב, לדבר כנגד. לומר מילים קשות כנגדו. והם טוענים פסוק ב' "הרק אך במשה דיבר השם" "הלא גם בנו דיבר". >> ומכאן שוב ראיה שמרים היא בין הנביאות. כאן בעצם, אם ה' דיבר בהם, באהרון ובמרים שניהם מן הנביאים. ועל משה ותגובתו נראה עוד בהמשך. קודם כל בסיפור הזה הדבר הנתפס למרים ולאהרון לגנאי. הם דיברו כנגד משה, אמרו דברים לא ראויים. זה ניסיון לצייר את מרים הלוחשת באוזנו של אהרון. והמדרש שוב אינו יכול שלא לשים לב לפרטים שהפסוק הזה מעורר נאמר, "ותדבר מרים ואהרון במשה" ואומר המדרש: "קשה היא לשון הרע" "שלא נצטרעה מרים אלא על לשון הרע". המדרש לא מהסס להאשים את הנביאה הזאת בהתנהגות חברתית פוגענית מאוד והיא לשון הרע. >> טוב, היא נענשת כאן בעונש כבד מאוד והמדרש כמובן קושר צרעת עם לשון הרע. מוציא שם רע. כן, יש כאן מעין משחק מילים. אנחנו כבר דיברנו על צרעת, דיברנו על "אות הצרעת", משה שמכניס את ידו לחיכו ומוציא יד והיא מצורעת כשלג. שם דווקא אמרנו שצרעת, מה שמתאים גם לסיפור הזה הוא עונש בעצם על אי הכרה בסמכות. אי קבלת סמכותו של גבוה ממך. אבל המדרש לדרכו מסביר את כל המצורעים והמצטרעים למינהם על עניין לשון הרע. >> כלשון הרע. אבל לא נופתע לראות מייד בהמשך מדרש אומר דבר הפוך. >> וודאי. >> כדרכם של מדרשים, הפוך בה והפוך בה יש גם דרכים הפוכות. >> יפה. >> והמילים "ותדבר מרים ואהרון", השפה העברית היתה דורשת "וידברו מרים ואהרון". >> לא העברית המקראית כמובן. העברית המקראית כאשר יש נושא מרובה משתתפים, הפועל הולך עם הראשון ולאו דווקא עם הרבים. >> אוקי, אך חוששני שהמדרש לא למד את הכלל הזה בדיוק, והיה חשוב לו להדגיש, "ותדבר מרים ואהרון" והוא אומר "מרים פתחה בדברים", היא התחילה בדברים. לכן, "ותדבר" בלשון נקבה "ואמרה" "לאהרון והוסיף אהרון על דבריה ונשאו ונתנו בדבר." והנה עונשה של מרים. >> והיא מצורעת כפי שאמרנו. והנה אתם רואים באמת שאהרון הוא זה שיוצא להגנתה "ויאמר אהרון אל משה בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת" "אשר נואלנו ואשר חטאנו: אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו" >> הוא מדבר על מרים, מרים שלא תהיה אחותנו מרים כמת. >> כמו מת, כנפל. נפל שיוצא מן הרחם והוא בעצם אכול למחצה. "ויצעק משה אל ה' לאמור" "אל נא רפא נא לה". זו התפילה הקצרה ביותר בתנ"ך, חמש מילים. כל מילה הברה אחת או שתיים. >> ״ויאמר ה׳ אל משה ואביה ירוק ירק בפניה ״הלוא תיכלם שבעת ימים תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף ״ותיסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד ״היאסף מרים״. כלומר, כיוון שהיא מצורעת היא חייבת להיות מחוץ למחנה, לכן מחכים לה בסבלנות שבעת ימים עד היאסף מרים. >> 600 אלף איש, כל עם ישראל ממתינים למרים. >> וכולם בינתיים מדברים ויודעים, מרים מצורעת ומשום כך אנחנו מחכים. חשבו על כך, כן. >> בכל מקרה, לפי המדרש, זה שכר, ההמתנה למרים. ״מרים המתינה למשה ״שעה אחת״, כלומר זמן קצר, ״שנאמר ותתצב אחותו מרחוק', ״לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר שנאמר״, כבר ראינו, ״והעם לא נסע עד היאסף מרים'״. פה ההמתנה למרים נתפשת ככבודה של אותה אישה ולאו דווקא אמונה. >> לאזן קצת את הסיפור הקשה של הצרעת, כן. >> ודאי. אגב נזכיר, אף שזה לא הנושא שלנו, מסורת שהיא תמוהה למדי, ולא נעסוק בה כי היא לא קשורה למשה, היא המסורת שעל פיה נישאת מרים לכלב. המקרא לא אומר דבר על נישואי מרים, כלב כמובן כלב בן יפונה, אחד משני המרגלים. ״ותלד לו את חור״, שעוד נפגוש בו בסיפור העגל. מה יסוד המסורת? אינני יודע, אבל כדאי להזכיר אותה אם אנחנו סוקרים את תולדותיה של האחות, מרים. והנה הפעם הבאה שנזכרת מרים, נדמה לי שזו האחרונה בספר התורה. ״ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחודש הראשון ״ויישב העם בקדש ותמות שם מרים ותיקבר שם״, ומיד הפסוק הבא, ״ולא היה מים לעדה וייקהלו על משה ועל אהרן״ >> וזה כמובן, יש פה איזו סמיכות פרשיות מעניינת בין מותה לבין עניין המים. נראה מה יעשה המדרש עם זה בהמשך, אבל כאן אנחנו בינתיים מקבלים במדרש גם תאריך שנדע בדיוק מתי היארצייט של מרים, ״בעשרה בניסן מתה מרים״.>> כן, והחיבור שמביא את זה, סדר עולם רבה, הוא חיבור קדום למדי שיודע תאריכים מדויקים על פטירתם של אנשים, על ימים בשבוע שבה אירעו אירועים אלו או אחרים ויסוד המסורת, כנראה הקדומה מאוד, הוא באמת שמרים נפטרה ממש כמה ימים לפני י״ד בניסן, שזה חג הפסח. הסיפור הזה על מות מרים והקשר אל המים שנעלמו מפרנס מדרשים רבים אך לפני זאת בואו נראה עוד מקום שבו מרים נזכרת והפעם בדברי הנביא מיכה. >> ״כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ״ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים״, וכבר אמרנו קודם שיש כאן תפיסה שאלה השלושה נביאים היו האח ומשה דיבר ה׳, כלומר ובמדבר פרק י׳ נראה לנו שכל השלושה נביאים, וכנראה שהפסוק הזה במיכה מתייחס למסורת שכזו. כל השלושה נשלחו על ידי אלוהים ולמה נשלחו? נשלחו לנבואה. >> אתה עומד על כך שהשורש שלו״ח הופיע הרבה בסיפור ההקדשה של משה, ״ועתה לכה ואשלחך אל פרעה״. ובכן, משה, אהרן ומרים, ונבואתו של מיכה, גם היא שייכת לנביאים. אבל במדרשים לפחות טוענים שיש לה תפקיד נוסף, פרט לנבואה, ואומר ״ר׳ יוסה ברבי יהודה, כיוון שיצאו ישראל ממצרים ״נתמנו להן שלושה פרנסין טובין״, פרנס זה בעצם אדם שאחראי על הציבור, מנהיג, שגם דואג לטובו של הציבור, ומי השלושה? משה אהרן ומרים. ״בזכותן ניתנו להן שלוש מתנות עמוד הענן״, שליווה את העם בדרכו ממצרים, המן שניתן לו בכל אחד מן הימים, והבאר. >> והנה כאן הבאר, אמרנו קודם סמיכות פרשיות בין מותה של מרים לבין האזכור שאין מים לשתות לעם והנה באר ניתנה להם בזכות מרים. >> עמוד הענן בזכות אהרן. זה נראה מאוחר יותר, נדבר על אהרן, והמן בזכות משה. ״מתה מרים בטלה הבאר וחזרה בזכות משה ואהרן״. >> בטלה הבאר ולכן אין במדבר, שם בקטע שקראנו, אין מים לשתות לעם כיוון שהיא מתה, כך המדרש תופס את זה.>> אבל אחר כך היא חזרה בזכות משה ואהרון. ״מת אהרון בטל עמוד הענן וחזרו שניהם״, גם הבאר וגם עמוד הענן, ״בזכות משה. ״מת משה בטלו שלושתן ולא חזרו״, ועם ישראל מגיע לארץ בלי הבאר הפלאית שהלכה איתו בלי המן שיפרנס אותו יום-יום ובלי עמוד הענן שליווה אותו בדרכו.>> iii הבאר נמצא גם יותר מאוחר >> הבאר היא דבר מופלא. על הבאר יש מסורות רבות ספרות חז״ל. לו יכולנו לעסוק בבאר אם היינו מקדישים הרבה מאוד זמן לבאר. זו אותה באר שלידה פגש עבד אברהם את רבקה וזו אותה באר שלידה פגש משה את ציפורה וזו אותה באר שנפתחה להגר במדבר ושתתה מתוכה וזו אותה באר שנבראה ביום שישי בין השמשות וזה הבאר שהייתה הבאר של עם ישראל, ״עולה עימהן להרים ולגבעות ״וכשהיו חונים הייתה מתחלקת לשניים עשר שבילין ״לכל שבט ושבט והייתה עוברת על פתחיהן״. משהו מאוד ניסי, מן הבאר זרמו 12 נחלים של מים אל כל אחד מן השבטים, ״אך בשנת ארבעים שמתה מרים בניסן נסתלקה ״הבאר״ הפלאית הזאת. >> הרעיון שהבאר הולכת איתם לכל אורך הדרך היא כמובן חוזרת אל במדבר פרק כ״א. שירת הבאר,״אז ישיר ישראל את השירה ״הזאת עלי באר ענו לה באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם ״במחוקק במשענותם״, ואז פתאום אנחנו רואים שורה של תחנות, כן, ״וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות״ וכן הלאה וכן הלאה. >> עד, עד. >> עד הישימון, עד ״ראש הפסגה ונשקפה על פני הישימון״, והעובדה ששוב יש רשימה של תחנות בעקבות שירת הבאר, כך נדרש הדבר במדרש, יש כאן סמיכות פרשיות שצריך להסבירה. הבאר הזאת היא זו שהלכה איתם לאורך כל הדרך. >> אגב, המסורת על כך שמן הבאר זרמו הנחלים אל כל אחד מהשבטים היא קדומה מאוד משום שכבר צוירה על קירות בית הכנסת בדורה אירופוס >> שכבר הזכרנו אותו.>> שכבר הזכרנוהו, מן המאה ה-3, שם בגבול סוריה-עיראק של הימים שהיו סוריה ועיראק, והעובדה שהדבר צויר על הפאנלים של בית הכנסת בלי הסבר, מלמד שהמסורת הייתה מוכרת וידועה במאה ה-3, זה קדום מאוד וכמובן מוסיף לקדמותה של המסורת הזו המאוירת פה בצורה יפה כל כך כבר לפני שנים רבות כל כך. והנה רק למען העניין, הבאר המשיכה את חייה גם לתוך תקופת חז״ל. ״אומר רבי תנחומא״ במדרש קהלת רבא, ״אפילו במים הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו״. כלומר, לעיתים הוא שולח יתוש כמו שקרה לטיטוס בסיפור הידוע, לעיתים צפרדעים כמו שנראה במכות מצרים, גם במים עושה את שליחותו. והנה סיפור על ״מעשה במוכה שחין ״שירד לטבול בימה של טבריא״, בימה של טבריא זה כמובן הכנרת והסיפור ממשיך בארמית. והייתה שעה מוצלחת, ״וארעת שעתא״, וצפה בארה של מרים ושחה בה ונרפא. ״איתסי״ כמו אסותא, רפואה. ואז שואל המדרש ״והיכן היא בארה של מרים? אומר רבי חייא בר אבא״ כתוב במפורש וקראנו את זה בסיפור תולדותיה של הבאר, ״ונשקפה על פני הישימון, כל מי שעולה על הר ישימון״, יש ויכוח בין הגיאוגרפים מיהו הר ישימון, נאמר רכס תורען, ״רואה כמין כברה קטנה בימה של טבריא״. איזה מין מקום שבו המים קצת תוססים כאילו מנפים אותם בנפה ״וזו היא בארה של מרים״. >> אני יש לי חשדות בעניין. >> אוקיי, נשמע חשוב. >> שאולי יש כאן מסורת אנטי-נוצרית כיוון שאזור הכנרת במקרא אין לו תהילה רבה ואילו כולנו יודעים עד כמה האיזור הזה משחק תפקיד מרכזי בנצרות. הרי אם אפשר לתת גם לנו מעשי ניסים על הכנרת ולא רק למשיחם שלהם, הרי טוב הדבר. >> כבר רמזנו על השם מרים ומריה. >> הקשר בין מרים זו למרים, אמו של משיחם, כל זה מחזק את האפשרות. אגב, כל העניין הזה של מרים ומים, נכון שראינו קשר לבאר אבל אני מוכן עוד להוסיף עוד איזה מדרש שם סמוי שאולי כאן מסתתר במדרשים הללו וזה מרים ומים. קשה שלא לשמוע את הקשר הצלילי בין השם לבין המילה.>> ואכן את מרים פגשנו ליד היאור וליד ים סוף וגם כאן. ייתכן מאוד שיש דברים באמת בגו. מכל מקום, סוף דרכה של מרים, שוב קושר אותה אל משה. התלמוד הבבלי הפעם מביא מסורת קדומה, "תנו רבנן" זה עדות למסורת קדומה. ״שישה של שלט בהן מלאך המוות״. רוצה לומר, הם מתו אבל לא על ידי המלאך המוות ככל האדם אלא במישרין על ידי הקדוש ברוך הוא. מי השישה? תחילה שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרון, וגם אישה אחת ומרים. לגבי אברהם יצחק ויעקב מוכיח את זה התלמוד שכתוב בהן ׳בכל׳, ׳מכל׳, ׳כל׳, ׳בכל׳, ׳מכל׳, ׳כל׳, בכל אחד מאותם שלושה, אפשר לראות בפסוקים, נזכרת המילה ׳כל׳, כגון ״אברהם זקן בא בימים וה׳ בירך את אברהם בכל״, מזה בכל? שלאורך כל חייו, כולל מותו, הוא זכה ליחס מיוחד מן האלוהים והוא הדין גם ביצחק ויעקב, אבל משה ואהרן ומרים, מניין לנו שמלאך המוות לא שלט בהם והאלוהים עצמו טיפל בקבורתם? מזה שכתוב שהם מתו על פי השם. >> אבל על מרים לא כתוב. >> אבל כתוב על משה, כתוב על אהרן. על פי השם, על פי השם ועוד נראה בהמשך הדרך שעל פי השם נתפש במשמעות הכי פיזית של על פי השם, שהשם לקחת את נשמתו של משה בפיו ממש וזה עוד נראה כשנגיע למותו של משה. גם באהרן כתוב שאהרן מת על פי השם אבל כמובן השאלה היא על מרים, והתלמוד שיודע כמוך תנ״ך אומר בשורה הרביעית ״והא מרים לא כתיב בה על פי ה׳״, וזה אומר רבי אליעזר או רבי אלעזר, ״מרים נמי בנשיקה מתה״, מרים גם היא מתה מתת-נשיקה. אבל מה הראיה? הראיה היא מכך שבסיפור מות מרים כתוב ״ותמות שם מרים״, ובמשה כתוב ״וימות שם משה עבד ה׳ בארץ מואב על פי הה׳״. המילה שם שמופיעה בשני המקומות, די בה כדי להוכיח שגם מרים מתה מתת-נשיקה. אז שואל התלמוד, אם כך, ״מפני מה לא נאמר בה״, שהיא מתה, ״על פי ה׳״. תשובה נחמדה, ״גנאי הדבר לומר״. זה לא מכובד לומר שהקדוש ברוך הוא נשק אישה. אז הם לא אמרו לנו אלא רמזו לנו על כך על דרך הופעת שמה שם. מכל מקום, זה מוסיף הרבה מאוד לגדולתה של מרים שגם היא זכתה למוות בידי האלוהים ולא בידי מוות. >> ועוד רשימה יש לך.>> ועוד רשימה, תנו רבנן. ״שבעה ״לא שלט בהן רימה ותולעה. כלומר, גופן נשאר שלם גם לאחר מותם, ומי השבעה? השישה שכבר פגשנו, אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים. לזה מוסיפים בצורה די מפתיעה את בנימין בן יעקב. >> חיפשו שביעי לרשימה והוא הראשון שעבר שם. >> אני לא יודע, יש עוד די דברים אחרים בגו. מכל מקום, סיימנו את דרכה של מרים בסיפור אבל נוכל עוד להזכיר במילה אחת, מסורת מאוד מודרנית חדשה, שהחלה בארה״ב וגם מחלחלת אולי גם למדינתנו בכמה מקומות. הגישה מפמניסטית, >> הגישה הפמניסטית, הגישה הפמניסטית. >> שמרגישה בחסרונה של מרים בליל הסדר. עוד נדבר על משה בליל הסדר. והמנהג להעמיד על השולחן ליד קערת ליל הסדר, כוס מים צלולים, מים, שוב מרים ומים. כוס מים צלולים, כוס מרים, יש לך פה דוגמאות לארבע דוגמאות כגון אלה שבאמצעתם ניפרד מדמותה של מרים ונעבור אל דמות אחרת. >> על שולחן הסדר שלך עדיין אין כוס מרים.
