מעמד הסנה למעשה, הוא המפגש הראשון של משה עם האלוהים ומקום לדבר, בכלל, על מפגשים ראשונים של נביאים ומנהיגים עם אלוהים במקרא ובדרך שהמקרא מטפל בהם. וכוונתינו? >> אפשר להתחיל באברהם למרות שהוא לא בגדר מנהיג, אבל הוא כן נביא דרך אגב, מכונה יותר מאוחר נביא, והנה המפגש הראשון, יש בו הטלת שליחות. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" הוא בבחינת ראשון לתופעה הזאת ואחר כך כמובן, יש לנו את משה שלנו, יהיה לנו את גדעון, השופט, שתוטל עליו שליחות, וכמובן, נביאים כמו ישעיהו וירמיהו. כן, ואפשר לראות שיש שיתוף מסוים בין הסיפורים האלה, וזאת נראה בהמשך. >> אז בואו נדון תחילה בסיפור משה, אחר כך נראה איך הוא מתקשר לסיפורים אחרים בתוך המקרא עצמו. ובכן, "וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלוהים," אלוהים, "מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני." >> פה יש שני עניינים באמת לדבר עליהם. הראשון אלוהים, העירוב הזה בין מלאך מכאן ואלוהים מכאן, אז מי דיבר אליו? והנה זו לא תופעה חד-פעמית, מפני שאם תקראו בזמנכם החופשי את הסיפור של הופעת שלושת האנשים בפני אברהם בבראשית פרק י"ח, גם כן תראו נגלים לו שלושה אנשים, אבל בסופו של דבר, מי שמדבר אליו שם הוא ה'. >> והאנשים יותר מאוחר קוראים מלאכים. יש פה אנשים, מלאכים ואלוהים. >> כן אבל באמת העירוב הזה, מלאכים, אבל ה' הוא המדבר. מה קורה שם? אותו הדבר יקרה גם בסיפור שממילא נזכיר אותו, הסיפור של גדעון. נגלה אליו מלאך ה' אבל מי שידבר אליו בסופו של דבר, ה'. כלומר, יש תחושה שהמלאך הוא בבחינת הייתי אומר תחפושת. כלומר, אלוהים לא יכול להיראות לבני אדם, לא ראוי לבני אדם לראות את אלוהים ולכן מופיעה בפניהם דמות שהיא כמראה אדם, דמות מלאך, לא דמותו של אלוהים. >> ואז הוא קורא לו: "משה משה". >> והכפילות הזאת, משה משה, כמו שאנחנו מכירים גם במקומות אחרים, אברהם אברהם, שמואל שמואל, ובוודאי גם יש לנו ביטוי לקשר הזה בין הקריאות הכפולות גם במדרש. >> אני חושב ש"ויאמר הנני" לי מזכיר את הקריאה לאברהם בסיפור העקדה. כלומר, אלוהים קורא למשה, משה עונה מה שעונה והנה בעת המדרש אומר, בשם רבי חייא, יש, "אברהם אברהם, יעקב יעקב, משה משה, שמואל שמואל," למה כפילות? לשון חיבה. >> כן, נדמה לי שאת שמואל באמת שכחתי להזכיר בין אלה הנביאים והשליחים וכו'. >> לשון חיבה פעם אחת, ולשון זירוז. פעם אחת זה מתוך חיבה קורא לו, פעם שנייה לשם לזרז אותו. "ורבי אלעזר אומר: לו ולדורות, אין דור שאין בו כאברהם, אין דור שאין בו כיעקב, אין דור שאין בו כמשה, אין דור שאין בו כשמואל." זה מעניין, הכפילות באה לומר שבכל דור, יש גם אברהם, יעקב, גם שמואל וגם משה, לא יתומים הדורות וצריך להאמין בכך בכל מקרה. ובמקרה, מקום המדרש רואה את הכפילות ועושה איתה מה שעושה. זה תמונה של >> שמואל. >> שמואל הקטן. ואז אומר לו האלוהים: "ויאמר אל תקרב הלום", כלומר אל תקרב לכאן, "של נעליך" מי לא מכיר את זה, "של נעליך מעל רגליך "כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא" והנעל היא >> חולין, כולה חולין. >> חולין, היא גם חוצצת בין האדם לבין המקום הקדוש. נכון, במקומות קדושים חולצים את הנעליים. אני חושב שהכהנים בבית המקדש עבדו יחפים, ולא בנעליים. ומעניין הביטוי המוזאי שניתן לרעיון הזה. זה אחד הפסיפסים בבית הכנסת בציפורי ומי שמסתכל בו היטב יכול לראות כאן את שני הנערים והחמור, שני הנערים שהלכו עם אברהם אל העקדה והחמור שנשאר יחד איתם. למטה, רואים את שתי הנעליים, משום שהוא מעביר את הרעיון של מקום קודש גם לאברהם ויצחק. הם הלכו יחפים על המקום הקדוש של הר הבית. זה בהחלט, מסורת מעניינת. >> ואותו פסוק הרי, אותה אמירה ממש של "של נעליך מעל רגליך", שהיא ממש אותו דבר יאמר ליהושע גם כן, ביהושע פרק ה׳, לפני לכתו של יהושע לכבוש את המקום הראשון בארץ, את יריחו, מופיע לפניו שר צבא ה', ומצווה אותו בצורה הזו ממש. >> בין השאר כתוב רגליך ביחיד ולא רגליך ברבים, אבל בזה נעסוק כשנדבר בהמשך. >> נדבר על דמויות כמשה. >> והנה פונה אלוהים אל משה לראשונה, ומציג אותו, "ויאמר אנכי אלוהי אביך" מעניין, "אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוהים". >> והשאלה היא כמובן, אם ׳אביך׳ מכוון לאבות שמוזכרים בהמשך, או שאביך לחוד דהיינו, אביך האישי עמרם, ככה אני מתקשר אל העבר, ואז מזכיר כמובן את שלושת אבות האומה, ויש טעם כמובן להזכרת שלושת אבות האומה, מפני שהוא כאן עומד להבטיח לו בין השאר חזרה לארץ האבות, ובכך אנחנו מזכירים את ההבטחה שניתנה לאבות, חזור והבטח שהארץ תינתן להם. >> הסתרת הפנים ודאי משום שאי אפשר להביט אל האלוהים. >> בדיוק, ״כי לא יראני האדם וחי״, ויש לכך ביטויים לא מעטים בתנ"ך. גם הפחד של מי שכן ראה מלאך, כן ראה אלוהים, פחד המוות שנופל על אדם שראה. >> אז מה היא השליחות? הנה השליחות. >> כן, השליחות, קודם כל אומר אלוהים, ראיתי. ראיתי ושמעתי. כלומר, אני בא אליך כיוון שאני ראיתי את צרתם של ישראל, "ראה ראיתי את עוני עמי אשר במצרים" >> עוני זה לא... >> עוני זה סבל. >> לא עניין של כסף, עניין של סבל. >> לא, ממש לא. "ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו." כלומר, גם ראייה, גם שמיעה, וגם ידיעה. "וארד להצילו מיד מצרים". כאן אנחנו עוברים אל הטוב. מה ראיתי את הרע, ועכשיו מה הטוב. "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אלמקום הכנעני והחיתי והאמורי והפריזי והחיווי והיבוסי." כן, פה אנחנו מקבלים את כל השמות כולם של יושבי הארץ הזאת. אבל אחרי שאנחנו מדברים על הטוב, חוזרים בעצם אל הרע. "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אליי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם." >> קצת כופל את פסוק ז למעשה. >> בוודאי, ויכול מאוד להיות שפסוק ח שולב כאן בשלב משני, כלומר שמלכתחילה באמת דובר כאן רק ברע, אבל כיוון שתמיד יש רצון לעסוק גם בטוב, ובכלל כשאנחנו מדברים על השחרור ממצרים, אנחנו רואים כמה מעט מוקדש לשעבוד וכמה שפע מקורות ואזכורים דווקא של הגאולה שלקראתה אנחנו הולכים. כך שיכול להיות שהוסף כאן העניין של הישועה, כדי לא להתמקד ברע. אם כן, פסוק ט, "ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אליי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. ״ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים." אתה השליח, עליך המשימה. >> וזו השליחות, להוציא את בני ישראל ממצרים. מסתבר שמשה איננו מתלהב מן הרעיון. יש לו כמה וכמה ניסיונות של התחמקות וסירוב לקבלת השליחות, מה שיזכיר לנו גם נביאים ומנהיגים אחרים, שברגע הראשון שהוטלה עליהם השליחות, ניסו למצוא תירוצים שונים מדוע הם אינם אנשים שראויים לעשות את המעשה. >> אני נזכר במערכות הבחירות האחרונות במדינת ישראל ולא זכורים לי ניסיונות שכאלה משום מה אבל נראה אם זה... >> זה רק משום מה. >> כן. >> הניסיון הראשון של משה, "ויאמר משה אל האלוהים מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים." זה ראייה עצמית מאוד של אדם עניו, של אדם שמכיר במגבלותיו ואומר מי אני שאלך לעשות את הדברים עצמם. >> האיש שעליו יאמר בעתיד ״והאיש משה עניו מאוד״. והנה אותו דבר אנחנו מוצאים גם לגבי גדעון כאשר המלאך מטיל עליו את השליחות להושיע את ישראל, "ויאמר אליו בי אדוניי במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה" כלומר, מנשה הוא לא אחד השבטים הגדולים והחשובים, ומשפחתי, האלף שלי, בית אבי, הוא הדל, הוא העלוב ביותר במשפחות מנשה ואם תסכל ממש על בית אבי, תווכח לדעת שגם אני חסר הניסיון מכולם, "ואנכי הצעיר בבית אבי". כלומר, יש פה דברים טעימים של אדם שלא מניח שהוא ראוי ליטול על שכמו את השליחות הזאת. >> אתה יודע שגם משה כך חושב. >> כן, כן. >> הוא רועה צאן. 80 שנה או כמה שנים הוא יושב שם במדיין, 60 שנה, 40 שנה, דיברנו על כך. מי אני אומר משה, ניסיון ראשון, והניסיון השני לאחר שאלוהים דוחה את הטענה אומר משה, "ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי כי יאמרו לא נראה אליך ה'." הטענה היא טענה אחרת. איך אני אוכיח, בואו נחשוב על כך. פתאום אחרי שנים רבות שמשה איננו שם, מופיע פרא לימוד מדבר, איזה מדייני, לבוש בבגדי מדיין, מדבר מדיינית, מסופר תספורת מדיינית, השאלה כמה מצרית הוא זכר, השאלה כמה עברית הוא זכר, בגיל 80, הוא חוזר בגיל 80, הוא 60 שנה, 40 שנה מחוץ לבית ומספר לעם שאלוהים שלח אותו. למה יאמינו לו? >> נכון. >> אני חושב שהטענה היא טענה נכונה ועל זה זה נותן אלוהים אותות. >> כן, אותות זה תמיד הדרך להתמודד עם בעיה שכזו. ״ויאמר אליו ה׳ מה זה בידך ויאמר מטה״. המטה הזה כמובן עוד צפון לו עתיד גדול בסיפורי הניסים של משה. >> וגם בהמשך ההיסטוריה למעשה עד ימות המשיח. >> כן. ״ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה" ״ויהי לנחש וינס משה מפניו״, ולנחש כמובן יש חשיבות רבה בפולחן המצרי ולכן דווקא בנחש מדובר. ״ויאמר ה׳ אל משה שלח ידך ואחוז בזנבו״, כן, משה אמיץ למדי, אני לא הייתי ממהר לאחוז בזנבו של נחש, ״וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו״, כלומר פה יש שני שלבים לנס. כן, אם היה רק שלב אחד, ניחא, אבל ברגע שיש פה שלב שני, גם להפוך את המטה לנחש וגם להחזיר את הנחש להיות מטה, זה כבר מנגנון בקרה שאכן בנס גדול עסקינן, ויש פה עניין נוסף. יש באמת מסורות מצריות, גלויות וידועות כיום, שגם כוהני מצרים ידעו להפוך מטה לנחש. לומדים בשנה ב׳ בבית ספר לכישוף להפוך מטות לנחשים, אבל אף אחד מחכמי מצרים לא ידע להפוך נחש למטה. >> ואני מבין שהאות הזה היה אמור לשכנע את בני ישראל שמשה הוא שליח האלוהים, למרות שהוא מבצע את זה מאוחר יותר לפני פרעה דווקא. האות השני. >> ״ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך ״ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג." ״ויאמר השב ידך אל חיקך וישב ידו אל חיקו ״ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו״. שוב נס בעל שני שלבים. יכול מאוד להיות שפה יש חשיבות גדולה לצרה דווקא. אנחנו הרי עוסקים כאן בקבלת סמכות, בני ישראל יהיו צריכים לקבל את סמכותו של משה עליהם, והנה לא פעם הצרעת היא עונשו של מי שאינו מקבל על עצמו סמכות. כך למשל, נלמד מאוחר יותר את הסיפור בבמדבר פרק י״ב כאשר מרים ואהרון מפקפקים בסמכותו של משה, ומרים תזכה לצרעת. מאוחר יותר גיחזי, נערו של אלישע, לא יקבל את סמכותו של אלישע ולכן צרעת נעמן תדבק בו ובזרעו עד עולם. בספר דברי הימים, כן, המלך עוזיהו מגיע למקדש ׳כחזקתו, גבה ליבו׳, אינו מקבל את סמכות הכוהנים, רוצה לנהוג ככוהן ׳והצרעת זרחה במצחו׳. >> אבל פה כדאי להזכיר שיוסף בן מתתיהו, כבר דיברנו עליו, כאשר הוא עוסק בסיפור שלנו, הוא נמנע מלהזכיר את המילה ׳צרעת׳, וצריך להבין בהקשר של משה שבמצרים העתיקה, כלומר בתקופה ההלניסטית, הייתה איזו שמועה שחזרה והתגלגלה בספרות האנטי-יהודית שלמעשה משה היה נסיך מצרי מצורע שהוציא את עם של עבדים מצורעים בגועל נפש ממצרים למדבר ולכן, כל הזכרה של משה או מרים בקשר לצרעת, היא דבר מסוכן ולכן אומר יוספוס שכאשר משה שם את ידו בחיקו, ״היא לבנה ודומה בצבעה לסיד״, אבל הוא לא הזכיר את המילה ׳צרעת׳ ובצרעת של מרים גם נעסוק בפגישה הבאה, לכן כדאי להזכיר את העניין הזה. והאות השלישי, דם. ״והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה״, נחש וצרעת, ״ולא ישמעון" ״לקולך ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו המים אשר תיקח מן היאור והיו לדם ביבשת״. >> קדימון. >> קדימון ל? >> למכות מצרים, למכה הראשונה, הפיכת המים לדם. >> שלושה אותות אלה היו אמורים לשכנע את הים בשליחותו של משה אבל מעניין מאוד מאוד שהמדרש שבדרך כלל מגן על משה ומסנגר עליו רואה באותות האלה דווקא ביקורת על משה או אפילו נזיפה. כאשר משה, ״ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי״, אומר המדרש ״באותה שעה דיבר משה שלא כהוגן." ״הקדוש ברוך הוא אמר לו ושמעו לקולך והוא אמר והן לא יאמינו ולא ישמעו בקולי?״ הוא מפקפק בדברי האלוהים ומטיח גם איזה ביקורת על העם. >> בדיוק גם בעם. >> ״מיד השיבו הקדוש ברוך הוא בשיטתו ״ותנן לו אותות לפי דבריו״. האותות נחש, צרעת ודם לא באו לשכנע את העם שמשה הוא שליח האלוהים, אלא באו ללמד את משה לקח ונראה איך עושה את זה המדרש לגבי עניין. >> עד כמה נפלא שהם שוב מציגים פה את משה כמי שיש לו גם חטאים, משה איננו אדם מושלם. זה דבר חשוב אחד. דבר שני, משה בפקפוק שלו בעצם מזמין אותות והתפיסה הזאת שאדם מבקש לו אותות ואט אט, וניכר הדבר כבר בספרות המקרא, אט, אט התופעה הזאת של אדם שמבקש אותו נתפסת כתופעה בלתי לגיטימית. אין מנסים את אלוהים. >> והמדרש מנצל לצורך זה את מה שראינו קודם על קריא וכתיב של המילה ׳מזה׳. אומר המדרש, הרי מה כתוב אחר כך, כתוב אחר כך ״מזה בידך ויאמר מטה״, אבל הוא אומר אל תקרא ׳מה זה׳ אלא ׳מזה׳, ״מזה שבידך אתה עתיד ללקות״, אתה ראוי למלקות מן המטה ״כשאתה מוציא שם רע על בניי. ״בניי״, אומר אלוהים, ״מאמינים הם שנאמר ויאמן העם ״בני מאמינים הם, שנאמר״ באברהם, ״והאמין בה׳״. אתה מוציא דיבה על עם של מאמינים. ״תפס מעשה הנחש״, משה מתנהג כמו הנחש, מה עשה הנחש בבראשית, ״שהוציא דיבה ״על בוראו, שנאמר״, דברי הנחש לחווה, ״כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ״ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים״. זו דיבה כנגד האלוהים, כשם שהנחש הוציא דיבה על אלוהים, משה מוציא דיבה על העם ואומר לו המדרש, ״כשם שלקה הנחש״, הולך על גחונו, אוכל עפר, ״כך זה אתה״, משה, ״עתיד ללקות, ראה מה כתיב: ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש. ״לפי שעשה מעשה נחש״, מילים איומות, כי נהגת משה כנחש, ״לפי שעשה מעשה נחש לכך הראה לו אות נחש, כלומר עשית מעשה של זה״. וכשנגיע יום אחד לסיום הקורס הזה צריכים לזכור גם את הפן הזה של משה, >> חטאיו. >> גם חטאיו וגם רגעי החולשה שלו בהתנהגות שלו שלא תמיד מתוארת באורות מזהירים במיוחד. הניסיון השלישי. >> ״ויאמר משה אל ה׳" ״בי אדוניי לא איש דברים אנוכי גם מתמול גם משלשום" "גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנוכי״, והנה הוא לא היחיד אלא באמת בעקבותיו בא גם ירמיהו שאינו חפץ בקבלת השליחות הקשה. ״ואומר אהה אדוניי ה׳ ״הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי״. והנה בניגוד להם דווקא, תפיסה שונה או שימוש שונה במוטיב בספר ישעיה, ישעיה פרק ו׳, אותו חיזיון נפלא של ישעיה במקדש, כן, עם השרפים ואתם זוכרים ששם אומר ישעיה ״ואומר אוי לי כי נדמיתי כי איש" "טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב כי את המלך ה׳ צבאות ראו עיניי״. כלומר, שפתיי טמאות. הם אומרים אני לא יודע דבר ואילו הוא אומר שפתיי טמאות ושפתיו תטוהרנה >> בהמשך על ידי מלאך iii. >> על ידי שרף שיקח רצפה, היינו בחלק מן המזבח, ויגיע, יגישה אל פיו של הנביא. >> והניסיון האחרון. הדברים הכי בוטים של משה. ״ויאמר בי אדוניי" ״שלח נא ביד תשלח״, כלומר רק לא אני מי שלא יהיה. >> וכאן שוב ישעיה כניגוד למשה. כן, הוא שומע ״את קול ה׳ אומר את" "מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני״. זה ה׳הנני׳ של ישעיהו. >> ׳שלח׳ מול ׳שלח׳ וכו׳ והדברים כמובן לא הועילו למשה. אבל פה מעניין, אותו מדרש שגינה את משה בעניין האותות, פה דווקא מנסה לחפש הסבר מדוע משה אומר ״שלח נא ביד תשלח״? ״אמר ר׳ חייא הגדול ״אמר לפניו״, משה לאלוהים, ״ריבון העולמים, בי אתה רוצה לגאול בניו של אברהם, שעשה אותך אדון על כל בריותיך? שלח נא ביד תשלח״, היינו, ״אמר לפניו ריבונו של עולם, ״אי זהו חביב על אדם, בן אחיו או בן בנו?״, את מי אתה אוהב יותר, את בנך, נכדך, או את בן אחיך? ״הוי אומר בן בנו״, בן בנך קודם, ״כשביקשת להציל בן אחי אברהם״, את לוט, ״ביד המלאכים שלחת להצילו. בניו של אברהם, שישים ריבוא, בי אתה משלח? ״שלח נא ביד תשלח ביד המלאכים שאתה רגיל לשלוח״, אתה שולח מלאכים להציל. ועוד דוגמה, ״שלח נא ביד תשלח הגר המצרית, חמישה מלאכים שלחת אליה. ״בניה של שרה, 60 ריבוא, בידי אתה משלח?״ כלומר, פה המדרש קצת מסנגר על משה, הוא אומר תשלח מלאכים ולא בני אדם, ומה של פחות יפה, ״ורבנן אמרי ״סבור אתה שהיה משה מעכב לילך?״, מה נדמה לך שהוא לא רצה ללכת? לא, לא, לא. ״אינו כן, אלא כמדבר לאהרון״, הוא חשב על אחיו. ״היה משה אומר עד שלא עמדתי״, עד שלא קמתי לבוא לעם למצרים, ״היה אהרון אחי מתנבא להם במצרים 80 שנה״. >> אנחנו ניווכח לדעת אחר כך שגם באהרון הייתה רוח נבואה, הוא טען לרוח נבואה. >> ״אמר משה עכשיו אכנס אני לתחומו של אחי" ״ויהי מייצר״, אגרום לאחי צער אם אני אבוא, ״לפיכך לא היה מבקש לילך״, וכאן המדרש שגינה אותו בשלב הראשון, פה מדבר בשבחו, כי המדרש הוא חכמים רבים בתקופות שונות שאומר דברים רבים. הסיפור מסתיים, במטה >> "ואת המטה הזה תיקח בידך אשר תעשה בו את האותות" וכבר אמרנו המטה הזה עוד יככב בסיפור שלנו. >> ואין כמעט ציור או צילום או תמונה של משה, שהמטה לא נזכר בתוכו, הוא יפרנס אותנו בפגישות הבאות. נראה לי שלסיום, נשוב לחזור לאותו יחזקאל טרגיקן. >> אתה ממש מאוהב במחזה הזה. >> כן, משום שאני חושב שבדרך כלל אנשים אינם יודעים שזה מחזה בין למעלה מ2,000 שנה. ואני תמיד רואה בעיני את הקהל היושב שמה באלכסנדריה וצופה בו. ולמזלנו, כל האירוע שדיברנו עליו עכשיו, מעמד הסנה, זכה לביטוי מרכזי במחזה של יחזקאל, וגם הגיע לידינו בדרך לא דרך, דרך סופרים הליניסטים, אבות הכנסיה. ופה נראה את התרגום של הקטע הזה בצורה הפרוזאית. מעשה ידי יהושע גוטמן, לא בצורה השירית. וכאן כמובן הדיאלוג הוא בין משה, אבל קול אלוהים. אפילו יחזקאל לא יכול לעלות על הבמה את האלוהים. מה שאפשר בטרגדיה יוונית, כל האלים יעלו על הבמה, במסורת היהודית, בלתי אפשרי. כך שמאחורי הבמה >> אולי מוטב שאם אני עכשיו אשחק את תפקידו של אלוהים, אתחבא כאן מאחורי הכן הזה ולא יראו אותי, אבל נו, מילא, שיראו אותי. >> תמיד רצית להיות גם קול האלוהים. טוב, אתה תהיה קול האלוהים, >> כן. >> אני אהיה את משה. אני מראש מזהיר את עצמנו שזה נראה קצת מאוד נאיבי, מאוד תמים. כמעט כמו מחזה של כיתה ו' בבית ספר. אבל אם אתה זוכר את העתיקות של הטקסט ואת הקהל שזה כוון אליו, הטקסט הזה מקבל משמעות. אז אנחנו נקרא כעת את הדיאלוג בין משה לבין האלוהים. >> משה, קול האלוהים. >> קול אלוהים, ונשתדל להעביר את המסרים שהוא עובר בתוכו, על ידי קריאה ללא פרשנות. >> " עצור ברוחך, משה האדיר, אל תקרב הלום לפני שתחלוץ נעליך מעל רגליך". "כי האדמה שאתה עומד עליה, אדמת קודש היא, ומן הסנה מאיר אליך דבר אלוהים". "חזק ואמץ, בני, ולדברי הקשיבה. כי לראות פני אין בכוחו של בן תמותה". "אך לדברי רשות בידך להקשיב ולשמם באתי. אנוכי אלוהי אלה "אשר אתה קורא בשם אבותיך, אברהם וגם יצחק והשלישי: יעקב". "זכרתי אותם וגם הבטיחותי להם, והנה באתי להציל את עמי, את העברים כי ראיתי את הרעה ואת העמל של עבדי". "ואתה לך וקרא במילים אשר השמעתי באוזניך, תחילה, לכל העברים כולם ואחרי כן למלך, את אשר ציוויתי, למען תוציא אתה את עמי מן הארץ". >> "לא איש יודע דבר אנוכי מטבעי, כי ערלה לשוני וכבד שפה אנוכי. ובדברי אלה לא תשפיע עמידתי בפני המלך". >> "את אהרון אחיך אשלח חיש מהר ולו תספר כל אשר נאמר מפי, והוא ידבר בפני המלך". "אתה תשמע לדברי והוא יקבלם ממך". >> ובהמשך? >> "מה הדבר אשר בידיך? אמור מהר". >> "מטה חובלים להולכי על ארבע ולבני אדם". >> "השלך אותו ארצה אוץ והתרחק, כי לנחש נורא יהיה, יעורר השתוממותך". >> "הנה הושלך, אדוני, זכור רחמיך". "כה נורא, כה איום, חמול עלי, רועד אני למראהו. נתחלחלו כל אברי גופי". >> "אל תירא, פשוט ידך ואחוז בזנבו, וישוב להיות מטה כאשר היה ואולם שים ידך לתוך חיקך והוציאנה". >> הנה, עשיתי כדבריך". "היא נעשתה לבנה כשלג". >> "שים אותה שוב לתוך חיקך, והיא תשוב להיות כאשר הייתה". >> זה הקטע. >> שוב, אין צרעת. >> אין צרעת, כמובן. מכל מקום אני עד היום מחפש... >> איך הייתי בתור קול אלוהים?>> לא רע, ואני עדיין מחפש איזה בית ספר ואיזה מורה אמיצה שתסכים את המחזה הזה להעלות בסיום כיתה ח'. אני מוכן אישית לבוא להדריך, לסייע על חשבוני והדלק שלי, רק בתנאי אחד, שאני אשחק את קול אלוהים במחזה הזה. >> מכל מקום, מכל מקום סוף הסיפור כולו, סוף הסיפור כולו, הוא בזה שמשה שב אל יתרו. משה נפרד מיתרו. >> פתחנו ביתרו את השיעור ואנחנו מסיימים ביתרו. >> "וילך משה" >> "וילך משה וישב אל יתר חתנו, ויאמר לו "אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים, ואראה העודם חיים. "ויאמר יתרו למשה, לך לשלום". >> וגם כאן המדרש לא יכול שלא לפסוח על נקודה חשובה בדמותו של משה. במזמור תהילים שכבר פגשנו, על האדם האידיאלי, נאמר "ולא נשבע למרמה". ומי זה לא נשבע למרמה? זה משה. "שהלך אצל יתרו ונשבע לו שאינו הולך חוץ מדעתו". אתה זוכר את זה ויואל? >> יואל, ודאי. >> אבל יואל שם נדרש מלשון עלה, שבועה. הוא נשבע שאינו הולך חוץ מדעתו. "וכשהלך בשליחותו של הקדוש ברוך הוא, הלך אצל יתרו והתיר לו את שבועתו, הדא הוא דכתיב" זה מה שכתוב, "וילך משה וישב אל יתר חתנו ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי. ויאמר יתרו למשה, לך לשלום". זה גם ברכתנו לצופים בנו היום, לכו לשלום נמשיך בשיעור הבא. [שמע ריק]
