של משה, פניו הפיזיות. ונפתח בעובדה שעל כמה, על פי כמה מקורות משה היה פשוט אדם יפה. ואת זה ראינו כבר בסיפורים הראשונים על ראשיתו, כאשר מדרש שמות רבה בין השאר, סיפר לנו שהייתה "בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאילו הוא בנה "ולא הייתה מוציאתו מפלטרין", מארמון, "של מלך, "ולפי שהיה יפה הכל מתאווים לראותו, "מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו." >> אבל כמובן ששורש יופיו של משה כנראה נטוע כבר במקרא עצמו, הרי כאשר אמו רואה אותו וזאת ראינו, שהוא "טוב", טוב בעיניה, "טוב" היינו יפה, ויכול מאוד להיות שכאן גם הקשר בין אותו פסוק על ראיית הטוב מתקשר ל"וירא אלהים את האור, כי טוב", בספר בראשית שהיו פניו מאירים. כל זה כבר היה לפני בעלי המדרשים וכל מי שבא לאחר המקרא. >> כן, אלא כאשר אם רואה את בנה כיפה זה לא דבר מיוחד, כל אם בטוחה שבנה הוא פאר היצירה האנושית. >> לא בטוח בקשר לאמא שלי, אבל בסדר. >> מכל מקום, כאן במפורש, "הכל מתאווים לראותו" ואנחנו ראינו, לרעיון הזה יש שורשים בספרות היהודית הלניסטית, כאשר גם פילון האלכסנדרוני וגם יוסף בן מתתיהו מדגישים את יופיו המיוחד של משה, משום שגיבור בתרבות היוונית לפחות, >> גם טוב, גם יפה. >> גם טוב וגם יפה. אבל, בהקשר הזה של הופעת משה לא הגענו עד הרגע זה לשאלה של "קרני משה", הנה פסלון מפורסם של מיכלאנג'לו, איך נראה משה, אותן קרניים שבראשו. מה אפשר לומר על אותן קרניים? נצא מן המקרא. >> נצא מן המקרא כן, כאשר משה שם על ההר, "ויהי שם עם אדוני ארבעים יום וארבעים לילה "לחם לא אכל ומים לא שתה ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים, "ויהי ברדת משה מהר סיני ושני לוחות העדות ביד משה ברדתו מן ההר "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו בדברו איתו, "וירא אהרון וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו וייראו מגשת אליו. "ויקרא אליהם משה וישובו אליו אהרון וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם, "ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצוום את כל אשר דיבר "אדוני איתו בהר סיני ויכל משה מדבר איתם "ויתן על פניו מסווה", מסיכה. >> מסיכה. >> כן, "ובבוא משה לפני אדוני "לדבר אתו יסיר את המסווה עד צאתו ויצא ודיבר אל בני ישראל את אשר יצווה. "וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה "והשיב משה את המסווה על פניו על בואו לדבר אתו". קצת מבלבל העניין, >> אבל נעשה סדר בדברים. >> נעשה סדר בדברים, כאשר משה כמובן, עומד לפני האלוהים, "קורן עור פניו", >> והוא בלי מסווה. >> בלי מסווה. כאשר הוא מדבר אל בני ישראל הוא בלי מסווה כדי שיווכחו לדעת שהנה קרן עור פניו, כלומר הוא מביא להם מאור של מעלה, מן האור האלוהי, כדי שיקבלו את סמכותו, כדי שיקבלו את סמכות דבריו, החוקים שהוא מביא להם, חייבים לראות את האור הזה, אבל כאשר עוברים מקודש לחול, מיימות החול בין התגלות אחת למשניה, אז משה שם מסווה על פניו, כדי שהאור האלוהי לא יצא לעולם סתם כך בלא סיבה. >> אבל מעניין, כתוב עור בעי"ן כל הזמן, דיברת על אור באל"ף, קרן עור, בכל פסוק מדובר על קרינת העור ואתה דיברת כמעט בלא הבחנה עם קרינת אור, באור [לא_מובן]. >> זה מפני שאני לא מבטא יפה בין עור, מבדיל יפה בין עור לאור, אבל ובכל זאת לא במקרה, מפני שאני אפילו משער שאולי במקור היה כתוב קרן אור פניו באל"ף והעדיפו כאן לשנות מאור לעור, מזכיר לי הדבר כמובן את הכתוב על כותנות העור שעושה אלוהים לאדם ולחווה. >> מבראשית, כן. >> מבראשית ובתורתו של רבי מאיר הייתה גירסה שהיו אלה כותנות אור באל"ף, ונראה לי שגם שם גירסה מקורית הייתה כותנות אור באל"ף. אל נא נשכח שגם על אלוהים נאמר במזמור תהילים, "עוטה עור כשלמה נוטה שמים כיריעה", עוטה עור כשלמה, העור הוא בעצם בגדו של אלוהים ושוב כדי שלא יסתובבו בני אדם עם האור האלוהי, >> אור באל"ף. >> באור באל"ף, אז היה להם כותנות עור ויכול להיות שזו הסיבה שגם כאן האור הפך לעור, לעמעמם קצת את האור, את דמותו של משה בעצם. >> וראינו כמה פעמים במהלך הקורס את משה, דמותו, איכשהו מדוכאת כדי שלא תגיע לעוצמה בלתי רגילה. >> בדיוק. >> מכל מקום, כדאי שנדע שהירונימוס אב הכנסייה, סביב שנת 400 לספירה, שהוא בעל תרגום הוולגטה, תרגום הלטיני של המקרא ועקילס שהוא אחד מהמתרגמים ליוונית, הם פירשו שמדובר בקרניים ממש. כלומר כקרני חיה ובעקבותיהם הלכו אמנים בימי הביניים, כמו אותו פסל מפורסם שראינו לפני רגע. השאלה הנשאלת, האם יש כאן אי הבנה או דבר עמוק הרבה יותר? וזה דבר ששנוי במחלוקת במחקר, וננסה לחפש שורשים, הנה תמונות רבות שכולן מציירות קרניים, לעתים קרני אור. >> אבל קרניים של אור כן. >> לעיתים קרני אור, לעיתים קרניים שדומות יותר לקרני חיה, קשה בדיוק לדעת כיצד כל אומן ראה, אבל אנחנו יודעים שבעולם הקדום וזה דומני מטבע של אלכסנדר >> אלכסנדר מוקדון >> הגדול, מוקדון, שחי במאה הרביעית לפני הספירה וגם הוא מתואר פה כאדם בעל קרני חיה. כך שייתכן שיש פה איזו מסורת מיתולוגית קדומה ביותר, שאנשים נשגבים במיוחד יש מאיזה מין תערובת של אדם ואיזה סמל כלשהו של בעל חיים. >> בעיקר גיבורים, גיבורים מושלים, גיבורים שבהם, יכולים בקרניהם לנגח את אויביהם. >> ובקרניים, אבל אני נזכר בספינקס שזה של שילוב של אדם ואריה או בדברים מעין אלה וייתכן שפה אנחנו גירדנו נושא עתיק ביותר, שאולי התגלגל איכשהוא אל ימינו שלנו. אבל כאשר המקורות, נחזור למקורות של המדרש, ספרי זוטא שואלת השאלה, שואלת השאלה מה בדיוק היה אותו, מה קרינת אור? כאשר הוא מדבר על כך שמשה צריך היה להעביר ליהושע ונאמר, "ונתת מהודך עליו," אומר המדרש, "מן ההוד שניתן עליך מהר הסיני "שנאמר וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה", משה העביר משהו מן הוד הזה ליהושע. "מלמד שקרניים היו יוצאות מפני משה כקרניים שיוצאות מגלגל חמה", במפורש קרני אור, כמו מן השמש, "שנאמר", זה מין פסוק בספר חבקוק, "ונוגה כאור תהיה קרניים מידו לו." >> אנחנו גם זוכרים את המסורת של "פני משה כפני חמה", שמתקשר לכאן. >> אתה ממש הקדמת את הקטע הבא, ובאמת בקטע הבא, גם אותו בו עסקנו וזה טיבו של סיכום, שחוזרים גם לדברים שראינו. כאשר התלמוד הבבלי אומר ש"זקנים באותו הדור", אנשים שהכירו גם את משה וגם את יהושע "אמרו "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה" ועסקנו בדברים האלה. >> כן. >> אבל שוב פני משה כפני חמה, כלומר מדובר פה בקרני אור באל"ף. ואז נשאלת השאלה, שוב המדרש, "מהיכן נטל משה את קרני ההוד?", מה מקורם וכאן מציעים לנו כמה תשובות מעניינות, "רבנן אמרי", כלומר אבותינו אמרו, "מן המערה", אני מזכיר לכולנו שמשה ראה את אחורי האלוהים כאשר הוא הסתיר אותו במערה, עבר על פניו והסתיר את דמותו, אבל משה ראה מה שראה. "שנאמר והיה בעבור כבודי", אומר אלוהים למשה, "ושמתיך בנקרת הצור ושכותי כפי עליך", להסתיר אותו. "עד עוברי, והסירותי את כפי וראית את אחורי "ופני לא יראו", המפגש הזה עם האלוהים נתן למשה את קרני האור. לפי רבי ברכיה הכהן בשם רבי שמואל פירוש אחר, "הלוחות", לוחות הברית, היה אורכן שישה טפחים "ורוחבן שישה טפחים והיה משה אוחז בטפחיים "והשכינה בטפחיים", איזה מין תמונה ששניהם מורידים את הלוחות יחדיו וכל אחד מהם מחזיק בקצה אחד, "וטפחיים באמצע", נשארו מבלי שלא האלוהים ולא משה נגעו בהם, ומהם "נטל משה קרני ההוד", כלומר משה קיבל את ההוד מן התורה או מן הלוחות. ורבי יהודה בר נחמן בשם רשב"ל אומר, אתה אוהב את זה נכון? "עד שהיה כותב בקולמוס "נשתייר קימעא", משה יושב וכותב את התורה והנה גמר לעבוד ונשאר רק טיפת דיו בקולמוס, "והעבירו על ראשו וממנו נעשו לו קרני ההוד". >> אנחנו שנתלכלכנו לא פעם מהעטים הנובעים שלנו, מבינים יפה את המסורת הזאת. >> אבל תראה התשובות הם, ההוד בא או מהאלוהים הנפגש איתו, או מן התורה או מן הקולמוס שנכתבה התורה וזה מובהר טיפה יותר במדרש התנחומא שגם מוסיף מסורת נוספת, וגם הוא שואל "מניין זכה משה לקרני ההוד?" ומשיב, "אמרו רבותינו זכרם לברכה: מן המערה," זה כבר ראינו, אבל יש פה הבדל, "שנאמר והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור, נתן הקדוש ברוך הוא כף ידו עליו," זה לא נאמר במקור הקודם, פה נאמר שבמפורש הוא נגע בו. "ומשם זכה לקרני ההוד, וכן הוא אומר", שוב פסוק מחבקוק, "קרניים מידו לו", ידו של אלוהים "ושם חביון עוזו", לא נדון בפסוק הזה. "ויש אומרים," וזה פירוש חדש, "שבשעה שהיה הקדוש ברוך הוא מלמדו תורה מניצוצות "שיצאו מפי השכינה נטל קרני ההוד". והתשובה השלישית שכבר ראינו, רבי רב שמואל אמר, "עד שמשה כותב את התורה נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו "וממנו נעשו לו קרני ההוד." >> יפה. >> יחד עם זה, אני רוצה לטעון שאולי יש כמה מקורות שמתירים לנו להניח שאולי הייתה גם מסורת שהקרניים לא היו קרני אור אלא קרניים מוצקות הרבה יותר. דוגמה בקטע שכבר ראינו, סיפור מותו של משה, כאשר לא מיכאל ולא גבריאל מוכנים להביא את נשמתו. "אמר הקדוש ברוך הוא לסמאל", לשטן, "בוא והבא נשמתו של משה, "מיד שלף חרבו מתערו ועמד על משה מיד קצף עליו משה ונטל את המטה בידו", עסקנו הרבה במטה, "שחקוק בו שם המפורש ופגע בו בסמאל בכל כוחו עד שנס מלפניו, "ורץ אחריו בשם המפורש ונטל קרן הודו מבין עיניו ועיוור את עיניו". פה אפשר לומר שבעצם מדובר על קרן של אור, לא ברור אם לא, אבל בשני מקורות אחרים, אולי הרמז הוא הרבה יותר בוטה לקרן פיזית. כאשר קהלת אומר שבין השאר לגיבורים לעיתים אין מלחמה, "ולא לגיבורים המלחמה", לא תמיד הגיבור אכן מנצח. "זה משה, שהיה מנגח במלאכים למעלה". כאשר משה עלה להביא את התורה, על זה דיברנו, והמלאכים התנגדו, משה היה מנגח במלאכים, מה זה מנגח? >> וזה אפשר רק בקרניים של ממש. >> קרניים של ממש. "וכשראה את עוג מלך הבשן פתאום נתיירא". כלומר, גם משה היה לו רגע של חולשה מול עוג, אבל מול המלאכים היה מנגח והוא הדין במסורת הזו כאשר "אמר הקדוש ברוך הוא למשה "הם", עם ישראל, "קמו לצחק בעבודה זרה", סיפור העגל, "ואתה יושב? לך רד", רד אל העם. "באותה שעה בא משה לירד וראה מלאכי חבלה ונתיירא לירד", חשש ממלאכי [לא_ברור], "שנאמר כי יגורתי מפני האף והחימה", שנתפסים כשמות של שני מלאכים, "בוא וראה כמה גרמו עוונות", חטאו של העם, "אתמול היה משה מנגח בהם", >> במלאכים. >> במלאכים, מלאכי החבלה, "ועכשיו נתיירא מהם". כך שאולי מה שעשה הירונימוס שמה, כאשר הוא תרגם על קרניים אולי פיזיות, אולי באמת. אנחנו יודעים שהיו לו מורים יהודיים, הם יצאו מבית לחם ובאו אליו בסתר ללמד אותו, ייתכן שזה מסורת עממית שמשה כן היה בעל קרניים ממש ואין פה שיבוש גדול אלא מסורת, מסורת אלטרנטיבית למסורות על קרני ההוד, קרני האור ב-א' וכיוצא בזה. ייתכן מאוד שלפה צריך לקשר קטע מאוד ידוע מתפילת העמידה של שחרית של שבת במרכז תפילת שמונה עשרה או של שבע של שבת כי בשבת יש רק שבע ברכות, מופיע הקטע "ישמח משה במתנת חלקו, "כי עבד נאמן קראת לו. כליל תפארת בראשו נתת, בעומדו לפניך על הר סיני. "ושני לוחות אבנים הוריד בידו, וכתוב בהם שמירת שבת". לפחות מפני הדור שלנו, השיר הזה מצלצל >> משה אמר. >> בג'ו עמר. >> ג'ו עמר. >> ג'ו עמר. 'משה אמר' זה פליטה יפה מאוד, [לא_ברור] יפה, וג'ו עמר, אולי נשמע כמה חלקים, כמה קטעים מן השיר 'ישמח משה' ומיד נמשיך לפרש את הקטע שלפנינו. "ישמח "משה "משה "ישמח "משה "משה. "ישמח "משה "במתנת חלקו "במתנת "חלקו "במתנת "חלקו ומה "קראת לו ומה קראת לו "עבד נאמן קראת "לו קראת לו קראת "לו". >> ובכן, חזרה אל הפיוט. הלשון היא מאוד פיוטית, 'כליל תפארת', 'עבד נאמן', 'מתנת חלקו', היא קצת חריגה שם מן הניסוח של התפילה כולה ולאחר שחוקרים עמדו על העובדה שהמילה 'ושני', ששמנו אותה כאן בסוגריים חסרה מהרבה כתבי יד, נוצר לנו למעשה קטע בן שלוש שורות שהאות הראשונה היא האות יו"ד, השנייה פותחת בכ"ף, 'כליל' והשלישית בלמ"ד, 'לוחות'. בעצם יש לנו פה שריד מאיזה פיוט, אנחנו צריכים לזכור שעסקנו לא מעט בפיוטים במהלך במהלך הקורס הזה, פיוט בלשון פייטנית על כך שמשה מאושר במה שהוא זכה לו. תחילה, משום שאלוהים קרא לו 'עבד נאמן' ושתיים, 'כליל תפארת בראשו נתת', כלומר כתר תפארת, כנראה זה רמז שוב לאותן קרניים, ייתכן, קרניים או איזו מסורת אחרת על כתר כלשהו, >> כתר מלוכה שהיה לראשו של משה. >> כתר מלוכה, "כליל תפארת בראשו שנתת, כשעמד לפניך על הר סיני. ולוחות אבנים הוריד בידו, "וכתוב בהם שמירת שבת", וזה כבר מתקשר לענייני התפילה של השבת. הנה עוד ניסיון של, הפעם ארבע קרניים כבר למשה. דבר שהפתיע אותי במהלך הדברים עצמם, כאשר מצאנו מסורת מאוד משונה, מאוד בעייתית ובכל זאת מרתקת לגבי פניו של משה וקשרם אל אופיו של משה. זה קטע שמופיע באמת להפתעתנו באחד מהפירושים המאוחרים למשנה, פירוש תפארת ישראל של הרב ישראל ליפשיץ במאה ה-19 למשנה, זה כמעט ימינו שלנו, שפתאום אומר "מצאתי כתוב דבר נחמד", היינו סיפור חביב, "כשהוציא משה רבינו עליו השלום את ישראל "ממצרים, שמעו עמים ירגזון", זה ציטוט משירת הים, "ויתמהו מאוד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הגבורות והנפלאות האלו. "ולכן התעורר מלך ערבי אחד, וישלח צייר מובחר "לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו הציור אליו. "וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך. "וישלח שוב המלך ויביא "ויאסוף יחדיו את כל חכמי החרשים אשר לו", את כל היודעים או אפילו יודעים לקרוא את חוכמת הפרצוף, "וישאל להם לשפוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצויר, "לדעת תכונת טבעו ומידותיו, ובמה כוחו גדול", מתוך אמונה שהסתכלות בפני אדם, מי שיודע את הדברים, יכול לגלות את אופיו. "וישיבו כל החכמים יחדיו אל המלך ואמרו אם נשפוט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה, המפורסם לגדול, נאמר לאדוננו, כי הוא רע מעללים, "בגאווה וחמדת הממון ובשרירות הלב, ובכל חסרונות שבעולם שיגנו את נפש האדם המעולה. והמלך", ופה דילגנו על הבעיה של המלך. מצד אחד, יש לו צייר מעולה שיביא תמונה נפלאה ומצד שני, החכמים אומרים מה שאומרים. קשה לו להבין את הדיסוננס הזה, לכן הוא "נסע ברכבו ובפרשיו, "ויבוא אל תוך מחנה ישראל. ובבואו וישא את עיניו, וירא את משה איש האלוקים מרחוק. "וימהר ויקח את הציור מתוך חוצנו", מתוך בגדו, "ויבט, והנהו כתמונתו כצלמו כאשר ציירו הצייר, קולע אל השערה ולא יחטא". ואז יש למלך בעיה, אם הציור מצויין, סימן שאותם חרשים אינם יודעים את מלאכתם, ואז אומר המלך למשה, שוב דילגנו על כך, ומבין כאן שכל אותם חרשים אינם יודעים דבר וחצי דבר כי הם תיארו את משה בצורה שאינה עולה על הדעת בתור אדם גדול. ואז אומר להם משה 'לא', "ויען משה איש האלוקים ויאמר לא כן, "גם הצייר גם חכמיך נפלאים הם בידיעתם ובחוכמתם. אולם, דע לך, "כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת ממידותי, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש, "כי גם ממנו", היינו מבול העץ, "נמנעו ונחשכו כל חסרונות האדם. "ואם כן, הכי בעבור זה אהיה יקר בעיני האלוקים והאדם? "אמנם כן, ידידי, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, "כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך, ואני בכוח אמיץ "הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם, "עד אשר קניתי לי היפוכם לטבע שני, לכן "בעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמיים ממעל ובארץ מתחת". אם הבנתי נכון, משה אומר 'הם צודקים לחלוטין. בטבעי, כל החסרונות האלה קיימים בי אלא אני נלחמתי בהם, גברתי עליהם' והלקח הוא די ברור, אדם שהוא מושלם מלכתחילה מה יש ב- >> מסר מאוד אופטימי, אנחנו יכולים להשתפר. >> יכולים, גם צריכים להשתפר. אמנם הקטע הזה עורר פולמוס גדול במאה ה-19, אנשים לא האמינו שזו מסורת אותנטית על משה וניסו לחפש הסברים שונים ויש הטוענים שזה סיפור בעצם על חכם יווני כלשהו שאיכשהו עבר אל משה. מכל מקום, לפחות לקוראי משנה תמימים שמגיעים לסוף מסכת קידושין וקוראים תפארת ישראל, מקבלים את הסיפור התרצה משונה, תרצה מעניין, עוד פן אחד מפניו הרבים של משה שעסקנו בהם במהלך הקורס הזה.
